שתף קטע נבחר

מתים על האירוס

האירוס הוא סמלה של העיר נצרת עילית, אבל דווקא על חשבון שמורת האירוס הנצרתי, פרח בסכנת הכחדה ברורה ומיידית, מתכוונים פרנסי העיר להרחיב את בית הקברות המקומי. מי היה מאמין שאנשים מתים יכולים להרוג

אולי צריך לשנות את שמו של האירוס הנצרתי לאירוס הנעלם. לא רק בגלל שהוא הולך ונעלם מהנוף שהופך לנדל"ן, אלא בעיקר בזכות יכולתו להיעלם מן העין. בעזרת הנחיות הפקח האיזורי אנחנו עוברים את השער השחור שמפורזלים בו מגני דוד, נוסעים בשולי בית הקברות של נצרת עילית ואחרי כמה עשרות מטרים מעידים גדר תיל מצ'וקמקת ומוטות פלסטיק עקומים של גבול שטח שמורה, על כך שהגענו למקום הנכון. שמורת האירוס הנצרתי.

 

(צילום וידאו: דלית שחם)

 

מה שהביאנו הנה מקאברי לגמרי. מנהג המוסלמים היה לשתול אירוסים בבתי הקברות, ועתה שותלים קברות בבית הגידול של האירוס: את בית הקברות של נצרת מתכוונים להרחיב לתוך שטח שמורת הטבע, אך מתברר כי אירוסים רבים גדלים גם מחוץ לשמורה, וכי הסכנה המרחפת עליהם רבה עוד יותר. אנשי שמירת הטבע מזהירים כי כל אוכלוסיות האירוס הנצרתי שמחוץ לשמורה, נמצאות בסכנה ברורה ומיידית.

 

באתר אירוסי ההיכל של האוניברסיטה העברית, מוסבר מצבם העגום של האירוסים המרשימים של נצרת: בנייה על רוב שטח הר יונה הכחידה את רוב האוכלוסיה. האירוסים שנותרו גדלים ביער קק"ל עם צל. דרך שנפרצה ב- 2002 חוצה את האוכלוסייה. בשמורת האירוס הנצרתי יש ירידה ברמת הפריחה ובכמות הפרטים בגלל פסולת בניין ושפכי קרקע מבית הקברות ותחנת חברת החשמל שבראש המדרון.

 

כמו גורי לברדור

 

אנחנו בראש המדרון, והנה האירוס הראשון, מצוייר על שלט בירוק-רט"ג שעליו גם כיתוב בעברית וברוסית: "האירוס הנצרתי הוא צמח מוגן! קטיפתו אסורה!". המדרון ירוק, שני עצי אקליפטוס גדולים ומנגד הר דבורה והתבור, למטה משמאל נוף כרמי זיתים ועין מהל. בתי הכפר מרובעים וגבוהים, שלוש וארבע וגם חמש קומות, צבועים בצבעים דיזינגופיים משהו, צבעי אדמה חומים ואדמדמים, צבעי אפרסק וורוד. המדרון פורח כולו. יש פה לפחות 50 מיני פרחים, אני אומר לדלית שמצלמת וידאו. היא אומרת שלא יכול להיות שיש פה כל כך הרבה. בעוד שעה היא תאמר שזה הרבה יותר מ-50. אבל אותנו מעניין אחד. גדול מאוד. בדרך הביתה היא תאמר שזה הפרח הכי יפה שראתה בחיים שלה.

 

מלא פרפרים אדומים וקטנים, זוגות זוגות, וים של זחלים שעוד יתפרפרו פה. "הנה", פולטת דלית בשמחה. חצי נבול ומוכה מן הרוח המזרחית שמביאה את השרב, אבל אכן אירוס. רדפתי אחרי מספיק אירוסים בשנתיים-שלוש האחרונות בכדי לדעת שבסוף יימצאו גם נבולים פחות, ובכל זאת אנחנו מצלמים אותו מכל הכיוונים לפני שאני מרשה לעצמי לרדוף קצת אחרי פרפרים. בעיקר בגלל שנדמה לי שראיתי זנב סנונית, אחד שאני מצפה לפגוש כבר די הרבה זמן.

 

אני מנתר אחריו כמו דביל, ובסוף מצליח. מכל הזנב-סנוניות בעולם אני צריך ליפול דווקא על אחד עם זנבות קצוצים. כך או אחרת זה אכן מהפרפרים היפים אם לא היפה שבהם. לא בכדי שמו המלא הוא 'זנב סנונית נאה'. מישהו תיאר אותם, את האירוסים, כגורי לברדור קטנים שנחים בתוך העשב. יש משהו בתיאור הזה, יש בהם משהו רך ובהיר, וגם נקודה כהה במקום אף. המדרון מלא בעלי אירוס ובניצנים, ובעוד ימים אחרים ימלא המקום אירוסים פורחים במלוא הדרם. בעיקר מימין, במורד מעבר לאיקליפטוס הגדול. והנה עוד אחד, אכול, והנה סופסוף אחד שלם, בשיא פריחתו.

 

מרחוק הוא נראה תכול, אפילו לבן, בחלקו העליון, וסגול מנומר בחלקו התחתון. מוקד כהה במרכזו. מקרוב, מתברר שהעלים הזקופים והבהירים הם בלבן מפוספס בעורקים סגולים, ואילו העלים הכהים שכפופים כלפי מטה, הם דוקא בצבע בננה מנוקד בבורדו. קשה לטעות בזיהוי שלו בעיקר כי הוא פרח ענק, גדול כמו תפוז, אולי אפילו יותר. אין יותר מדי פורחים בשטח, אבל אלו שכבר פורחים בולטים מספיק על מנת לזהות אותם מתנפנפים ברוח מרחוק.

 

האירוס אינו רק סמלה של החברה להגנת הטבע, הוא גם סמל העיר נצרת עילית, ולמרות זאת השמורה ממש מוסתרת מבחינת התודעה הציבורית. תמוה. אולי זה כי פרנסי העיר רוצים להזיז אותה משם. אם אכן כך הדבר יש לנו בשורות טובות עבורם, מחקר שערכה בשמורה בשמת סגל מהטכניון בשנים האחרונות מצא כי לאירוס מגבלה אקולוגית בייצור זרעים ובעברית פשוטה: חשש להכחדה.

 

יש פתרון

 

כפי שמשליכי פסולת הבניין לא נשארו מחוץ לשמורה, האירוסים באיזור לא הגבילו את עצמם ל-133 הדונמים העלובים שהקצו לפרח. ניתן למצוא אירוסים (ושוב תודה לעמית מנדלסון) בהמשך הדרך לעין מהל (מעלה יצחק). בקטע שבין רחוב יקינטון ובין הכביש שמסתעף לעין מהל (קרוב למסעף הכביש לכפר- סמוך למגרש הכדורגל). הכביש עובר בתוך אוכלוסיית האירוסים כך שהפרחים פורחים ממש לצד הדרך. גם בחלק הצפוני של הכפר עצמו, ליד בריכת המים, יש אירוסים. בחורבת טיריה הנמצאת מדרום לרחוב אדמון בנצרת עילית (לא רחוק מתע"ש, מעל ליער מורדות נצרת) יש כמה ריכוזי אירוסים מרשימים ומאויימים במיוחד. וכן ביער צ'רצ'יל - יער קק"ל מדרום לעיר.

 

למותר לציין כי הגישה לאירוסים בהר יונה הרבה יותר קלה מאשר לאירוסים בגלבוע, הם לא פחות יפים וקל לשלב ביקור בהם בביקור באתרי נצרת. לנצרת עילית, ביננו, אין שום דבר להציע למטיילים חוץ מהאירוס הנצרתי ושטחי היערות סביב לה, שאת שניהם העיר מחסלת בהדרגה.

 

המון מיני פרחים, ואנחנו מתיישבים תחת האיקליפטוס לקפה מול הנוף. נקודה ראויה, ואחלה נוף עד לשומרון, רק צריך להתאמץ ולהתעלם מכך שאנחנו כמעט בתוך בית הקברות, וצמודים לתחנת המיתוג של חברת החשמל ולגדר הבטון שלה. אפילו רקפות אחרונות עוד פורחות. והמון פרחים. גם על המצבות ליד. פרחים. דיוקנאות של הנקברים, והמון פרחים.

 

מצוקת הקרקע לקבורה אינה סוגייה חדשה. הייתם מאמינים שיש אתר אינטרנט לוועדה בין משרדית לענייני קבורה? אמנם החדשות האחרונות בו הן מראשית 2004, אבל ממש יש אתר שמסביר למה חייבים לעבור לקבורה רוויה - קבורת סנהדרין (קבורה בכוכים שנחפרו ונוצקו בצלע ההר ובמורדותיו) או קבורה רמה (קבורה במשטחים מדורגים שעליהם אדמה). זה אתר ממשלתי, לא אתר של איזה אירגון ירוק וביזארי ש"אכפת לו מפרחים ולא מבני אדם", כמו שאומרים כל חובבי האספלט שם למטה בטוקבקים. הפתרון קיים, רק צריך ליישם אותו, ולהפסיק עם מנהג הדורות האחרונים, 'קבורת שדה'. כדאי לעשות את זה לפני שנגמרים לנו השדות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אסור לקטוף, אבל כנראה מותר לחסל
צילום: גילי סופר
סמל העיר. יישאר אחרון
צילום: גילי סופר
מומלצים