גלגולו של קונצנזוס מדומה
למרות סקר יחיד שבדק ומצא את ההיפך, ממשיכים פרשנינו ואתרוגנינו לטעון שהרוב רוצה "התכנסות"
כשהפרשנים הפוליטיים והמדיניים נדרשים לשאלת לבלובה האלקטורלי של קדימה, לפחות ככל שמשתקף הדבר בסקרים, מעלים רבים מהם על ראש שמחת הסברם את עמדתו הנחרצת של אולמרט בנוגע לנסיגה החד-צדדית ביו"ש. לדידם, זהו קלף מנצח, ג'וקר במיטבו, שקולע ללב הקונצנזוס, ולכן "נגזר" על המחזיק בו לגרוף את כל קופת המנדטים הנדרשת כדי לעמוד בראש הפרמידה, ואף להצהיר ברוב שחץ ורברבנות על שניצחון מפלגתו מונח כבר בכיס, וכל שנותר הוא "משחק על ההפרש". האמת היא שהשאלה מה עושה את השעטנז הקדימוני - אשר מחזיק בתוכו בריות מכל המינים והסוגים הפוליטיים שניתן להעלות על הדעת, ואף מעבר לכך - למקושש מנדטים כה מוצלח, אינה פשוטה כלל ועיקר.
מן הסתם, האטרקטיביות האלקטורלית האבודה של הליכוד והעבודה משיאה תרומה לא בטלה לשגשוגה של החלופה. וייתכן שלא פחות מכך, מקרין לחיוב על הכבודה ההטרוגנית הזו, והאפיגון העומד בראשה, צלו של האב המייסד גם ממיטת חוליו. ואולי דווקא "הישגי" האב המייסד וממשיכיו בענייני התנתקויות והעלאת חמאסניקים לשלטון, כמו "הישגיו הסקנדינביים" של מספר שתיים בקדימה מ-1993, הם הם סוד ההצלחה הקדימונית? שכן כאז (לאחר הסכמי אוסלו) כן עתה, ככל שמעשי ידיהם של העושים במלאכת השלום-עליו-השלום וההתנתקויות טבעו בים, כך הוגברה שירתם וכך התעצמה הילתם בקרב קהליהם; הילה שהביאה לא מעטים לשער שאת המשך ההסבר להצלחה הציבורית של קדימה מסוגלים לספק רק אנשי רפואה בתחום מאוד מסוים.
תוכניתו של ממלא-המקום לנסיגה ביו"ש, כמו הנסיגה (ההתנתקות) מעזה וצפון השומרון, לא נבחנו מעולם בידי העם. העם נשאל לגבי תוכנית ההתנתקות רק בסקרים, ובעיקר בהתבסס על הממצאים שעלו מהם עלתה כפרחה הטענה שהעם רוצה להתנתק. זה היה גם נימוק המחץ שנישא בפי רבים כלפי מתנגדי התוכנית. אותם סקרים הם גם אלה שממליכים עלינו, בימים אלו ומבעוד מועד בחירות, את קדימה.
השאלה עתה היא אם "תוכנית ההתכנסות" של אולמרט ביו"ש היא כה קונצנזואלית, כפי שפרשנינו הפוליטיים והמדיניים מבהירים לנו. את פי העם הרי לא שאלו, וכל שיש באמתחתנו אלו הם סקרים. ובכן, מי שהציג את השאלה הזו לציבור הוא מכון "דיאלוג" בפיקוח קמיל פוקס, הסוקר של עיתון "הארץ". לשאלה "האם אתה תומך או מתנגד לתוכנית קדימה לפינוי התנחלויות באופן חד-צדדי", השיבו לפני שבועיים 37% מהציבור שהם תומכים, ואילו שיעור המתנגדים היה 49%. בשבוע שעבר רק 33% היו בעד התוכנית, ואילו 37% התנגדו.
דומני שלא יהיה זה ניחוש פרוע במיוחד אם נניח שהסקרים הללו לא נעלמו מעיניהם של אותם פרשנים; וניתן אף להרהיב עוז ולהחריף את הניחוש ולהניח שלפחות בעבור מרביתם, 33% ואפילו 37%, לא כל-כך מבטאים את "לב הקונצנזוס"; ומותר גם לשער שאין הם חושדים בסוקר "הארץ" בהטיה ימנית, רחמנא ליצלן. אם כך, למה בכל זאת ממשיכים אותם פרשני קונצנזוס להסביר לנו ש"תוכנית ההתכנסות" היא כה קונצנזואלית?
תשובה חלקית סיפק השבוע בן כספית, שטען כי להערכתו, כ-80% מעמיתיו בעיתונות הם תומכי קדימה. למרות זאת, הוא ואילה חסון שללו כמובן מכל וכל "הטיה קדימונית" שלהם ושל חבריהם, בדיוק כפי שעמיתיהם שצפו וקצפו לפני ואחרי בחירות 96' על שהואשמו בטיפול תקשורתי מוטה בפרס לעומת בביבי, וכפי שהם יצאו מכליהם על שהואשמו באיתרוג קפדני על אדם מסוים מרגע שעלתה לחלל האוויר תוכנית ההתנתקות.
שלי יחימוביץ' (בגלגולה הקודם), רון מיברג, חנוך מרמרי, אורית גלילי, קווה שפרן, דן מרגלית, טומי לפיד (לפני היותו פוליטיקאי), יעקב ארז, ארי שביט, עירית לינור, ינון מגל ומתי גולן הם חלק מגרעין קטן ולא מייצג של עיתונאים, אשר טענו להטיה עיתונאית לטובת פרס ו/או לרעת ביבי ב-1996, בעד ברק ו/או נגד ביבי ב-1999, בעד השמאל ו/או נגד הימין בכלל, ובעד שרון והתנתקותו ו/או נגד מתנגדי תוכניתו מימין. שאר המִילְיֶה העיתונאי מן הסתם מחרה-מחזיק אחרי בן כספית ואילה חסון, ו/או סבור ש-33% או 37% מהציבור אכן מבטאים היטב קונצנזוס; או שהוא מעריך שיש משהו בדברי יחימוביץ', מיברג ושות', אך מטעמיו הוא מחליט שלא לעשות אאוטינג לדעותיו. וכך נבנה לו "קונצנזוס ישראלי", גם אם הוא מונה רק 33% או 37%.
לפנייה לכתב/ת 
