שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגבר הישן
    שלחנו את סמדר שילוני לראיין את ניר קיפניס, אחד שכותב בבלייזר ועכשיו גם הוציא ספר חדש, "תשליך", שירגיז את אמא שלכן ואת אחותכן, וגם אתכן. בלייזר, בלייזר, אבל הצלחנו להוציא את זה ממנו בסוף: "גם לנו יש רגשות", הוא מודה. ואנחנו חשבנו שרגשות זה רק להומואים
    גם ככה זה לא פשוט להיות אשה, אז תסמכו עלי כשאני אומרת לכם, להיות אשה ולקרוא את הספר של קיפניס זה קשה אפילו יותר.

     

    בלב שלי נשבעתי, הראיון עם קיפניס יהיה חף מגחמות נשיות. התאמנתי במבטים מאופקים, נשמתי עמוק, לא עזר. אני תופסת מעצמי אשה פוסט-פמיניסטית ויש לי את הצ'ופצי'ק הזה של ההומור (אני מנויה על בלייזר. יותר מדעי מזה?), ככה שכל העסק אמור ליפול אצלי על איזה סינפסה מפרגנת. אבל מתברר שאין דרך לראיין את קיפניס על הספר שלו בלי לסגת ביבבה פצועה אל סטיגמת האשה הממורמרת. תובנות החיים של הבחור הבריא צפות לאיטן כשחיוך צ'שייר מרוח על פניהן, והן ימשיכו לצוף ולחייך, לא משנה כמה פעמים תורידו את המים.

     

    "תשליך" (הוצאת גלורי) הוא גרסת ההארד-קור של מגזין הגברים, 190 עמודים של בלייזריזם מזוקק ובלתי-מעודן. נשים מזדקנות בעשור השלישי לחייהן, נערות בני-עקיבא מסמיקות, כוסיות משתרללות ואשה אחת שמוסרת את הבת שלה לפינסקר, הגיבור, הן רק חלק מהמרכיבים בתבשיל שקדח קיפניס. מה שכן, לזכותו יאמר שהוא הראשון לדעת שהספר שלו יבליט את הווריד בקרב קהל הקוראים הנשי. "לא חשבתי שזה יקומם נשים יותר מכתבה ממוצעת בבלייזר, שהיא קצת סקסיסטית", הוא אומר, "את יודעת על מה בעיקר נשים שכבר קראו את הספר התקוממו?"

     

    מממ.. על האותיות השחורות והקטנות האלה, שמודפסות על הדפים הלבנים?

     

    "על התיאור של מה שקורה לגוף הנשי כשהוא מזדקן לאט לאט".

     

    רק נבהיר שב"לאט לאט" אתה מתכוון לגיל 30. על מה עוד?

     

    "עוד מוקדם מדי להגיד, אבל בסביבה הקרובה כל מיני חברים שהיו צריכים לנסוע לחו"ל בענייני עסקים כבר קיבלו את מבט ה'בוא'נה, אם אתה חושב שאתה תהיה כמו בספר של החבר הדוחה ש'ך, אז אתה טועה'. אבל זה באמת במעגלים הקרובים שאולי קצת מערבבים דמיון ומציאות".

     

    אולי כשקיפניס אומר דמיון ומציאות הוא מתכוון בעצם לדמיון למציאות. ממש כמו הגיבור שלו, ברק פינסקר, גם הוא עצמו ניהל משרד פרסום משגשג, גם הוא השיל כמה קילוגרמים שהשאירו אחריהם אדם חדש, וגם הוא עזב אשה וילדים ונסע לכמה חודשים לאי ביוון, כדי לקבל פרספקטיבה.

     

    בניגוד לקיפניס, שאחרי כמה חודשים הפנים את כל הפרספקטיבה שהצליח להעמיס על הצלחת וחזר לארץ, לאשה ולילדים, פינסקר (זהירות, ספויילר עצבני!) נשאר באי, צורך אגמים קטנים של אלכוהול עד שהסופר נדרש לכמה אמצעים דראסטיים למדי כדי לגרום לו להבין שהגיע הזמן לחזור הביתה. גם אז, אגב, הוא מאמין שטוב מותו מחייו.

     

    "פינסקר מתפרק לחלוטין על האי, גם נפשית וגם כמעט פיזית", קובע קיפניס, "אצלי התהליכים היו פחות דרמטיים. לקראת הסוף הוא בוכה שם כמו ילדה בת חמש, הוא בוכה שם יותר ממה שהוא מזיין. ובסופו של דבר הוא חוזר לחיים שהוא יודע שהם לא טובים".

     

    ואתה?

     

    "אני לא הייתי קיצוני כמוהו, בבריחה או בחזרה. אני אוהב את חיי היומיום שלי יותר ממנו".

     

    בלייזריות למתחילים

     

    ההיסטוריה תזכור את שנת 1992 כשנה בה קיפניס התחיל לכתוב. זה היה בעיתון הסטודנטים של המכללה למנהל, בעריכת רותי לביאב, שבצירוף מקרים מצער
    נפטרה ביום בו סגרה את העיתון ("הדבר האחרון שהיא הספיקה לעשות זה להגיד 'תשמעו, קיפניס כתב קטע לא רע, תבקשו ממנו שיכתוב עוד כמה ותנו לו עמוד'. יהי זכרה ברוך"). שנה אחרי זה הוא כבר היה נשוי, שנתיים מאוחר יותר הוא היה אבא. באמצע הוא עבר לכתוב ב"עיתון תל-אביב" טור על עולם הפרסום שאז נכנס להילוך מואץ בעקבות הפריצה של ערוץ 2. אחרי כמה חודשים קיפניס הבין באיזה צד מרוח הקוויאר והקים לעצמו משרד פרסום.

     

    קיפניס נהנה, הזמן טס ולפני חמש שנים בערך צלצל אליו ליאור נעמן, שהיה חבר שלו עוד מימי לימודי התקשורת העליזים, והזמין אותו להצטרף למגזין גברים חדש שהוא מקים עם עוד כמה גברים אמיתיים. "לא החזקתי את הבזנטים ברוח כשמסביב הערבים זורקים שאבריות", מודה קיפניס, "אבל כתבתי משלב הפיילוט של בלייזר והייתי בחלק מהדיונים בהתחלה. בדיונים ההם עוד חשבנו איך לגרום לגבר ללכת לקיוסק ולקנות מגזין. נכנסנו לנישה שלא היתה קיימת. עיתונות נשים, לעומת זאת, היתה הרבה יותר מפותחת. גם בחנויות ספרים רוב הקוראים הם קוראות, שזאת בעיה עם ספר כמו שלי שמעצבן נשים".

     

    חכה, נגיע גם לזה. איך נראו הגליונות הראשונים?

     

    "מנסים להיות גנובים אבל רואים את המאמץ. הם בעיקר סבלו ממהוגנות יתר. חשבנו שאם נכריז על עצמנו כמגזין גברים אנשים ישר יחשדו שמדובר בפורנו, אז שמנו את ביל קלינטון ומייקל ג'ורדן על השער והכנסנו כתבות רכב ארוכות. הדוגמניות על השער הגיעו רק בשלב הרבה יותר מאוחר. אחרי שנה בערך".

     

    איך זה קרה?

     

    "ליאור (נעמן) אוהב לצטט את העורך של אחד מעיתוני הגברים בארה"ב, שאומר שבדוכן יש לך כמה שניות לתפוס את העין של הקורא, לא יותר מזה. אז אתה חייב לגרות אותו עם הוויזואל הכי חזק שאתה יכול".

     

    וזה לא ביל קלינטון.

     

    "מה לעשות".

     

    והיום?

     

    "היום הדבר הכי חשוב בבלייזר הוא העובדה שהוא מצליח. זה גם מפרנס אותנו וגם נותן לנו אינדיקציה לזה שמה שאנחנו עושים זה נכון. מה שמייחד אותו היום זאת השפה. בלייזר הצליח לפתח ז'רגון גברי עדכני. הוא יותר בוטה, הוא קצת סקסיסטי, ככה גברים מדברים באמת כשאין נשים בסביבה".

     

    חבל שאתם לא מדברים ככה גם כשאנחנו כן בסביבה. וכמה נשים מנויות עליו?

     

    "אני לא מצוי עד כדי כך, אבל אמרו לי ש-30 אחוז מהמנויים הם נשים. חלק התחברו להומור, חלק מצותתות לשיחת בנים כאילו הם הצליחו להשחיל את הראש לאוהל במילואים. מאותה הסיבה הרבה גברים ראו את 'סקס והעיר הגדולה', סדרת נשים פר אקסלנס. סוג של מציצנות לשיח שאתה לא ממש מכיר".

     

    אני אחסוך לכן את ההצצה לאוהל המאובק של הבחור: אליבא דה-קיפניס, במקביל לפרוגרסיות פיזיות כמו הסרת שיער בלייזר, הסתגל הגבר החדש (המטרוסקסואל, טפו), גם למחוות כמו הפגנת רגשות, הזלת דמעות בסרטים ושיחות על מערכות יחסים. הוא עשה את זה לא מעט זמן, כי זה היה הבונטון, "אבל הגבר הזה לא באמת רוצה לדבר אתכם על מערכות יחסים", מתנער קיפניס. "בסדר, אנחנו מוכנים להיות יותר מבינים או רגישים, אבל בשורה התחתונה? עזבי, באמא שלך. אולי אחרי שייגמר ליגת האלופות".

     

    למעשה, יסלח לי האל, אני הייתי זו שהרימה לקיפניס להנחתה. את הפגישה ביננו תבעתי לקיים במקום נטול שאפות, כדי שדעתו לא תוסח. קיפניס הבטיח להגיע במשקפיים כהים. קבענו במשרדים של בלייזר, אבל בסופו של דבר ישבנו בקפה למטה וקיפניס ליווה בעיניים עצלות כל בחורה שנקלעה לאזור. לא שהיה אכפת לי, מה פתאום. "זה למשל קטע שגברים לא אוהבים לדבר עליו, כי הם חוששים מהתגובות של בנות הזוג שלהם", הוא מטעים, "זה עוד משהו בספר שלי שהרגיז נשים".

     

    די, לא נכון.

     

    "תראי, זוגיות ומשפחה ובכלל מערכות יחסים הן אורח חיים שכמעט אינסטינקטיבי בשביל אשה, אבל עומדות בסתירה מוחלטת לכל האינסטינקטים הגבריים. זה לא אומר שאנחנו חייבים לזיין מהצד או לא יכולים להיות בני זוג ואנשי משפחה. סך הכל אנחנו מאולפים. אבל להגיד ש'מאז שמצאתי אותה אני לא רואה אף אחת ממטר'? אתה רואה את כולן ממטר, ולפעמים אתה רוצה לראות אותן מחצי מטר. לא תמיד אתה עושה את זה, לפעמים אתה אומר עם כל הכבוד יש לי פה מחוייבות. אבל אי אפשר להגיד שהבעיה לא קיימת".

     

    אהה.

     

    "לפחות בתחום אחד החיים האלה נורא נדיבים לגברים. פעם אנשים בני 50 למשל חיכו לנכד הראשון ולפנסיה, היו סוחבים חמש שנים אחרי הפרישה ומתים בגיל 70. היום גבר בן 50 שומר על עצמו, הולך לחדר כושר, יכולה להיות לו חברה בת 30 שתהיה יותר כוסית מהחברה של הבן הגדול שלו. והזמן מביא איתו בדרך-כלל גם כסף, שנחשב לתכונה סקסית אצל גבר, מה לעשות?"

     

    אין מה לעשות.

     

    "היום גברים יותר מבוגרים יכולים. פעם היית עובד מהבוקר עד הערב בשביל הפרנסה, לא היה לך זמן, חזרת בערב למשפחה ובשלב מסוים נהיית קרוב יותר להתקף לב הראשון מאשר ל..."

     

    לזיון מהצד הראשון.

     

    "בדיוק. נפתח עולם שלם של אפשרויות בפני הגבר הממוצע, וזה מעמיד אותו בפני בעיה, כי האינסטינקט שלו כן מושך אותו לשם. כל מה שהוא למד כל השנים על זוגיות ומשפחה אומר לו 'תשמע', 'תרגע', אבל האינסטינקט מושך אותו, ונשים לא. הן לפעמים מגיעות לשם מסיבות אחרות, אבל האינסטינקט שלהן הוא..."

     

    לקנן.

     

    "נכון. כמובן שאני מדבר פה בהכללות. קחי עוד סיטואציה קלאסית: זוג נפרד אחרי שלוש-ארבע שנות חברות. הבחורה הולכת לחברה הכי טובה שלה והבחור לחבר הכי טוב שלו. אצל החברה הכי טובה שלה זה יגמר בארבע אריזות טישו על הרצפה, שתי חבילות גלידה ושיחות נפש אל תוך הלילה, 'איך הוא עושה לי את זה, מה הוא חושב' וכן הלאה והלאה. הזכר הבוגר שיבוא לחברו ימצא אותו יושב על הספה מול הטלוויזיה, עם ג'ויינט בזווית הפה ובקבוק בירה ביד, רואה ליגת האלופות, ויגיד לו 'אתה יודע, דנה ואני נפרדנו'. הוא יגיד לו 'וואללה? בוא'נה , מלא זמן הייתם ביחד'. הוא יגיד לו 'אני יודע.. כן, שלוש שנים'. אז הוא יגיד לו , "מה אתה אומר. בוא'נה, סתכל איזה גדולים יונייטד". ובזה יבוא סוף הדיון העמוק".

     

    סליחה, מאיפה אתה יודע מה קורה אצל בנות?

     

    "האמת היא שאני לא יודע, אבל בואי נגיד שזה סוג של הימור מחושב. ניחוש מושכל".

     

    רגע, אם אחרי 3-4 שנים היית נפרד והולך לחבר שלך, אז הוא היה אומר לך "תשמע, איזה גדולים יובנטוס"?

     

    "אם הוא היה אומר איזה גדולים יובנטוס זאת היתה בעיה, כי היינו נכנסים לוויכוח. אני לא סובל אותם. אני מעדיף את יונייטד, אבל בעיקרון כן".

     

    ואתה מרגיש טוב עם זה?

     

    "אני מרגיש טוב עם זה שאנחנו לא ממש עסוקים כל היום בלבחון את הרגשות שלנו. מהבחינה הזאת אנחנו יצורים פחות מורכבים. המשברים הנשיים למשל מקבלים המון ביטוי. העיסוק בזהות הנשית קיבל תנופה ב-30 השנים האחרונות, יש המון סופרות ישראליות חדשות שעוסקות באמהות ובזיונים וכן הלאה. לגברים אין את זה כמעט".

     

    כי אתם מעדיפים לשתות בירה ולהגיד איזה גדולים יובנטוס.

     

    "יונייטד".

     

    כן. בסדר.

     

    "את יודעת, גם לנו יש רגשות. אנחנו פשוט מדברים על זה פחות, פחות אובססיביים. אבל גם אם יש לך בן זוג אוהב ואהוב, כשתלכו בשנקין ביום שישי הוא ילך כמו ממטרה, וזאת בעיה שלך ושלו. אבל להגיד שזה לא קיים זה טפשי".

     

    כמובן שקיפניס מודע לזה שהוא יכול "לדבר כמו אחרון הקרנפים", אבל כשהכדור נוחת במגרש הפרטי שלו, התנאים משתנים. "אני מגדל שלושה ילדים לצורך העניין כמעט לבד. התחתנתי עם אשה שנמצאת הרבה בחו"ל ויש לה קריירה משלה ולי נוח להיות בבית בצהריים כל יום כשהם חוזרים מבית הספר ולשבת מול הטלוויזיה, אני חושב שאני עושה את זה יותר טוב ממנה והיא הראשונה שתודה בזה".

     

    אז יוצא שאתה היוצא מהכלל!

     

    "כן. אבל רוב הנשים, ברגע שהן מוצאות את האחד שלהן ונכנסות להריון, מרכז הכובד שלהן עובר למקום אחר לגמרי. ראיתי נשים מוכשרות ואמביציוזיות שעזבו קריירות, מאבדות את זה בבת אחת. אני לא אומר את זה משוביניזם צרוב, בגלל זה אין לי בעיה לקבל את החריגות. אני לא מרגיש מאויים מנשים, זה לא שנשים התחילו פתאום להרוויח יותר מאיתנו. זה נראה לי עדיף על גבר שרוממות הפמיניזם בגרונו, אבל אין לו מושג איפה נמצא המטבח בבית שלו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קיפניס. איזה גדולים יובנטוס!
    לא חשב שזה יקומם
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים