שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    על משכבו בשלום?
    דווקא בשעתם הקשה ביותר נדרשים חילונים להסתמך על שירותי הדת. לעורכת-דין מארגון "מנוחה נכונה" נמאס שחוק הקבורה האזרחית לא נאכף, אבל מנכ"ל זק"א מזהיר: הראשונים להיפגע מהרפורמה יהיו האבלים עצמם. מי משניהם יצליח לשכנע אתכם?
    יפעת סולל יהודה משי זהב 

    יפעת סולל
    לפני עשר שנים נחקק בישראל חוק, הקובע שלכל אדם הזכות להקבר על פי השקפתו - חינם. עד היום מומש החוק בבית-העלמין האזורי בבאר-שבע בלבד, לכן אין פלא שבכמה מפלגות עד כדי כך לא היו מודעים לקיומו, עד שהציעו במסיבות עיתונאים ובתשדירי בחירות לחוקק חוק כזה.

     

    קיימות סיבות רבות לכשלים במימושו של החוק, בראשן הרצון של חברות קדישא האורתודוקסיות לשמור על המונופול - כל קבורה שווה כסף, וכשם שנישואים אזרחיים יורידו את הכנסות הרבנים עורכי הנישואים, כך הקבורה האזרחית תוריד את הכנסות חברה קדישא המשומנות. אבל בעוד טקס הנישואים נקבע מראש, וקיימת אפשרות לבחור את הרב המבצע, הרי שכאשר מוטל מתו של אדם לפניו, אין נפשו פנויה לחפש אלטרנטיבות ולבדוק מהן האפשרויות העומדות בפניו. בדרך כלל אין לו כלל אפשרויות, אלא אם ירצה ויוכל להשקיע ממון רב בקבורה פרטית.

     

    היעדר הבחירה הביא למצבים סוריאליסטים, שנדמה כי כל אחד מאיתנו עבר לא פעם: התייחסות אל נפטר כאל נפטרת, שיבוש שמותיהם של קרובי המשפחה, דרישת סכומים מופרזים עבור שמירת חלקת קבר וככלל, התנהגות המבזה את כבוד המת וכבוד החי גם יחד. המערכת הפוליטית מצידה מתעלמת מן הסוגייה. הרשות לשירותי דת החליפה את משרד הדתות, אך המשיכה בהתעלמות מן החוק. אמנם, בכל ממשלה מוקמת ועדת שרים לענייני קבורה (שנועדה מלכתחילה לעקוף את שרי הדתות למיניהם, אשר לא ממש הזדרזו לקדם את הקבורה האזרחית). אך בשנים האחרונות עמד בראשה השר גדעון עזרא, אשר אמר לא פעם שנושא הקבורה אינו בראש מעייניו, ואין הוא מבין כלל למה הפילו עליו את התיק המדכא.

     

    גם כאשר הוחלט להכניס לתקציב המדינה סכום חד-פעמי של 15 מיליון שקלים כדי לקדם סוף-סוף את

    הקבורה האזרחית (כחלק מן הכספים הייחודיים שניתנו בשעתו לשינוי כדי שתתמוך בתקציב), לא ניתן היה לעשות שימוש בכסף, שכן הקריטריונים לחלוקתו פורסמו רק ב-25 בדצמבר 2005 - ונקבע בהם כי הכסף יכול להיות מיועד רק למטרות שבוצעו עוד באותה שנה, קרי: בחמשת הימים הנותרים... אמנם, בעקבות עתירה שהגשנו לבג"ץ נקבע כי 11 מיליון שקלים יועברו לתקציב ‏2006, אולם הדרך לחלוקתם עוד ארוכה. גם התקציבים הקודמים שיועדו לקבורה האזרחית בשנים האחרונות לא חולקו, בשל קביעת קריטריונים שלא ניתן לעמוד בהם.

     

    הממשלה החדשה צריכה לשים לה למטרה להסיר את הכתם ולהחזיר מגלותו את חוק הקבורה האזרחית. עליה לדאוג להעברת תקציב מיועד, לקביעת קריטריונים מתאימים ולזירוז הליכי ההקצאה במינהל מקרקעי ישראל. אין מדובר במשימה מורכבת או יקרה. צריך רק שלמישהו בממשלה יהיה עניין - ונוכל להגיע כבר בקדנציה הקרובה למצב בו כל תושב יכול לממש את זכותו להיקבר ולקבור את מתיו על-פי השקפת עולמו ובחינם. מספיק העדפת עשירים חיים יש בישראל, צריך לפחות להבטיח שוויון במוות.

     

    עו"ד יפעת סולל, יועצת משפטית בארגון "מנוחה נכונה"

     

    חזור למעלה
    יהודה משי זהב
    קבורה מהי? הקבורה היא טמינת גוף המת באדמה, ככתוב: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), כאשר משפחתו, ידידיו ומוקיריו של הנפטר מלווים אותו בדרכו האחרונה. ההליכה מאחורי מיטתו של המת בשעת הלוויה והעיסוק בקבורה נחשבים ל"חסד של אמת", חסד שעושים עם הנפטר שלא על מנת לקבל תמורה. אכן, החשיבות שהמשפחה והחברה מייחסות לקבורה בכבוד איננה רק עניין דתי-הלכתי; זהו ערך יהודי משמעותי עוד מזמן המקרא. התורה מקדישה מקום נכבד לנושא הקבורה, במיוחד בארץ ישראל, ומדגישה את החובה לנהוג כבוד במתים. מסופרים אף סיפורי קבורה אישיים, כגון חלקת הקבר שרכש אברהם אבינו לאשתו שרה.

     

    המסורת היהודית קובעת ומעצבת בפרוטרוט את כל הנוגע לטקסי מוות ולוויה, החל מתפילת הווידוי הנאמרת על ערש דווי וחוקים הנוגעים לגוסס, וכלה באופן הקבורה ובדרכי האבל. טקסיות זו עונה על הצורך של משפחת הנפטר וסביבתו הקרובה בתבנית קשוחה ומובנית של לוחות זמנים ובהוראות פעולה מדויקות. בעתות מוות, מתקשים רוב האנשים לחשוב באופן ממוקד ולתכנן בסדר ובהיגיון. לפיכך, הטקסים המסורתיים אינם משאירים דבר למקרה או ליוזמה פרטית - כל צעד וצעד מתוכנן.

     

    באופן פרדוכסלי, דווקא ההוראות הקשיחות והכופות הן שמאפשרות למעורבים בתהליך את החופש להתרכז לחלוטין באבלם; הטקסים נעשים באופן כמעט אוטומטי, הדורש הרבה פחות אנרגיות מאלו שהיו דרושות אילו נתבקשו האבלים לבנות בעצמם את הטקס, או לאלתר את התנהגותם. יתר על כן, הטקס, אשר נחווה פעמים רבות בעבר, מוכר בדרך כלל היטב ומעניק בכך תחושה של ביטחון. תהליך המוות חושף את האבלים לפחדים בסיסיים ולתחושות של חוסר ודאות ואובדן ביטחון. המבנה הקשוח של הטקס עוזר להילחם בתחושות אלו ומרגיע את האבלים, הצריכים רק למלא אחר חוקים קיימים.

     

    בתהליך כולו - למין המוות, דרך הלוויה ולבסוף האבל - נותנת המסורת היהודית מקום מרכזי לתמיכה החברתית. החובה לטפל בגופה מוטלת על הקהילה. הלוויה, השבעה וטקסים נוספים מיועדים לערב את משפחתו וחבריו של הנפטר. המסורת הופכת את התלות הטבעית של קרובי הנפטר בקהילתם לחובה דתית. התמיכה הפיזית (אוכל), הפסיכולוגית (ביקורי ניחומים) והרוחנית (לימוד ותפילה) במשפחת הנפטר נתפשת על-ידי חברי הקהילה כמצווה, כמעשה טוב.

     

    המתאבלים נדרשים להתמודד עם תופעות פסיכולוגיות אוניברסליות כמו עצבות, הסתגרות, עיסוק בלתי פוסק בנפטר ותחושות של חוסר-מציאותיות, ניכור וניתוק מן הסביבה הרגילה, אשר נראית להם לפתע עקרה וחסרת משמעות. מנהג ה"שבעה" המסורתי מתמודד עם כל התופעות הללו; הציבור נקרא לבוא לבית האבל ולהשתתף בצערו. כך הוא מבטא מעורבות ואמפתיה, שהן בעלות ערך פסיכו-תרפי במצבי עצבות ודיכאון. השבעה שמה את הנפטר במרכז, וכך נותנת לגיטימציה להתעסקות המוגברת של המתאבל עם חייו שלו ומותו של יקירו. ניתוק המתאבל מהחיים מקבל פנים ממוסדות בשבעה על-ידי השינויים שדורשת ממנו המסורת בבגדיו, במאכליו ואפילו במנהגי השינה שלו. כך למשל, הקושי הכמעט-אוניברסלי של המתאבל לישון בשלווה מתמסד ומקבל לגיטימציה על-ידי המנהג לישון על הרצפה או על מצע נמוך. באופן זה משרתת המסורת את הצורך לתת לו תחושה כי השינוי הפסיכולוגי המכביד עליו אינו חריג, מוזר או סימן לחולי, אלא זוהי הדרך המקובלת, הצפויה והוותיקה להתמודד עם אבל.

     

    ראינו אם כן כי "קבורה יהודית" אינה רק עניין דתי-הלכתי, אלא גם הדרך הטובה ביותר בה נוכל להיפרד מיקירנו ולהתמודד עם הכאב והשכול. כך היא גם הקביעה של אנשי המקצוע - הפסיכולוגים, וכך עשו גם שאר הדתות, כל דת ומנהגיה והמסורת שבידה. אולם ברור שכל מושג הקבורה, עיקרו וייסודו הם כמצווה דתית. כך שעולה השאלה, אם "קבורה אזרחית" - אז למה בכלל קבורה? כי מעבר היותה הדרך הטובה ביותר בהתמודדות עם השכול, אנו מאמינים שאנו שונים מחיות הטבע, ושבאדם ישנו חיבור בין הגוף לנשמה, וגם עם יציאת הנשמה - עדיין יש קדושה בגוף, שנברא בצלם והיה כלי למעשים טובים. שונים אנו מבעלי-החיים, שלאחר המוות מתגלגלים כנבלות בשוק. והקבורה שלא לפי המסורת, מהווה פגיעה גם בכבוד החיים וגם בכבוד המתים. כי מי שקובר את יקירו ב"קבורה אזרחית", בעצם מזלזל ביקר לו ומפחית בערכו.

     

    למרות כל זאת, מתנגד אני לכפייה דתית של "קבורה יהודית", כשם שאני מתנגד לכפיית "חוקי שבת" כאשר אין הם נובעים מההכרה העצמית בערך קדושת השבת. הדבר צריך לנבוע מבפנים, מהכרת הערך העצמי או ערכם של יקירינו. מי שאין לו את זה, כנראה שגם אינו ראוי לכך. והלוואי שהיינו מכבדים את המסורת שלנו לפחות במידה בה עושים זאת עמים ודתות אחרים. כדאי שנזכור את שהוכיחה ההיסטוריה: עם שלא כיבד את מסורתו, הלך ונכחד.

     

    יהודה משי זהב, מנכ"ל זק"א

     

     

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים