מפלגה כתחנת אוטובוס
כשהטרנד הוא להציג כל דבקות בהשקפה כלא-רלוונטית ואנכרוניסטית, האופורטוניזם חוגג והציניות שוברת שיאים
היה זה הסופר עמוס עוז שאמר פעם, שיותר משהוא רואה במפלגה בית - הוא רואה בה תחנת אוטובוס. רוצה לומר, כל עוד המקום נכון ומתאים לי - אני שם. וכשאני חש שמיציתי את התחנה הנוכחית, אני נוסע ממנה לאחרת. בגדול, אבחנתו של עוז חכמה ונכונה. מפלגה באמת איננה בהכרח בית פוליטי לכל החיים. המציאות משתנה, האדם משתנה, כך גם האידיאות והההשקפות. מה שנכון ועדכני היום יכול להיות אנכרוניסטי ופתטי מחר. אלא שבבחירות האחרונות היו רבים מדי שלקחו את נוסחתו של עוז רחוק מדי, קל מדי וזול מדי.
מפלגה איננה בית-לתמיד ובכל מחיר, אבל היא גם לא בדיוק תחנת אוטובוס לכל דבר. אדם בוחר בה, מתחבר ומשתייך אליה כי היא עונה לעיקר השקפותיו ואמונותיו. היפרדות ומעבר ממנה, מן הראוי שילוּוו בנימוקים מוצקים, משכנעים ואמינים. קשה לומר שאלה אפיינו את נחשולי הנדידה של הבחירות האחרונות.
רבים מדי נחשפו כבעלי עמוד שדרה פוליטי ואידיאי גמיש מדי, מניפולטיבי להפליא ואפילו רופס. מחיר הכרטיס ששילמו במעבר מתחנה לתחנה היה זול ומבזה. אנשים נאחזו להצדקתם - כל אחד בדרכו - באילוסטרציה של עוז, אבל ספק אם האיש היה היה חוזר על נוסחתו מאז, אילו ידע לאלו מעשים מגונים היא תשמש כסוּת בעתיד. הוא עצמו, מכל מקום, הכריז בפומבי שיתן קולו למפלגה בה תמך שנים רבות (מרצ), ואפילו היו לו סיבות לחשוב שמידת התמיכה בה והפופולריות שלה נחלשו. אבל עוז, כך נדמה, היה אחד ממעטים. הטרנד הרווח היה להציג כל דבקות בהשקפה עקרונית ומוצקה כלא-רלוונטית, לא כדאית ואנכרוניסטית. האופורטוניזם במֵרעוֹ חגג, אינטרסים מכל הסוגים והגוונים נחשפו לאור היום ללא בושה, הציניות העפילה אל גבהים של שיאים חדשים.
הדוגמה הבולטת ביותר, אגב, היא זו של שמעון פרס. שום עקרונות והשקפות מבית היוצר של מפלגת העבודה, בהם תמך ואליהם הטיף, לא השתנו. "תורתה" שמלפני הפריימריז הייתה זהה לזו של היום שלאחרי. השתנה רק דבר אחד: האיש לא נבחר לעמוד בראש. מבחינתו, זו הייתה סיבה מספקת להפנות עורף לכל מה שדבק והאמין בו רגע קודם. היש סתגלנות אינטרסנטית נעלה מזו?
אבל שמעון לא לבד. מסע הנדידה הקיף את הכל בכל מכל. הקלות הבלתי נסבלת של זילות העמדה הפוליטית, של העיקרון והרעיון הייתה לטרנד המובהק ביותר של בחירות 2006. באווירה צינית זו יהיו בבחירות הבאות רק תחנות אוטובוס. שום בית לא יעמוד על תילו.
דילמת הבוחר ההגון
ההערה שנייה קשורה בראשונה, אבל במעין הפוך-על-הפוך. היא מתייחסת לדילמה של מי שבעיניי זכאי דווקא לתואר "הבוחר ההגון": תמיכתו העקרונית והצרופה נתונה לרשימה המבטאת את השקפותיו ועקרונותיו, אבל הנתונים המקדימים שבידיו מציגים ספק גדול אם יש לה סיכוי לצבור מעמד ראוי בכנסת ו/או אם תעבור בכלל תעבור את אחוז החסימה. הלב והמצפון מורים להיצמד להשקפה הבסיסית, האותנטית, שעה ששיקולים תכליתיים, אולי גם תועלתיים במובנם החיובי, גורמים לו חשוש שמא קולו יבוזבז ללא תקנה. זאת דילמה לא קלה, יש בה משהו מקושיית הביצה והתרנגולת - מה קדם וקודם למה. במילים אחרות, איזהו הקו האדום החוצה בין השקפה-נטו לשיקולים טקטיים?
מחד, אם כל מי שהשקפתם הפוליטית זהה יתנו קולם לרשימה הרלוונטית, סיכוייה בבחירות יגברו משמעותית. מאידך, אם כל אלה יחששו מראש שקולם יאבד ויעדיפו "לא לקחת סיכון", היא לבטח לא תשרוד. לדוגמה, רבים בסביבתי שקלו לתת קולם לרשימת "הירוקים", כי האמינו שסוגיית איכות הסביבה הפכה והופכת להיות מאוד אקוטית ומשמעותית במחוזתינו, אבל חששם העיקרי היה שזו לא תעבור את אחוז החסימה. הפתרון התיאורטי הרצוי הוא לערוך משאל חשאי ומקדים בין תומכי הרשימה הפוטנציאליים, להעריך את סיכוייה הריאליים ולהצביע בהתאם. במציאות - ספק אם הדבר אפשרי, והדילמה הזאת מן הסתם תעמוד בעינה עד לרגע התייצבותו של הבוחר מאחורי הפרגוד.
בסופו של חשבון, אני לפחות מסיר את הכובע בפני מי שהדבקות ברעיון ובהשקפה גוברים אצלו על כל שיקול "פרקטי" (ראה מקרה עמוס עוז), ולא רק משום שלמות האדם עם מצפונו, אלא גם מפני שהדרך המעשית הנכונה להבטיח שקולך לא יאבד לריק היא לא להסתכל הצידה מה יעשו האחרים, אלא להיות נאמן לעצמך ולהשקפתך. אם כולם ינהגו כמוך, סיכויי רשימתך לצלוח את המכשולים ולהתקיים בכבוד גדולים. אבל ההמלצה הזאת, אני מודה, נראית לי כרגע תמימה להפליא, ותמימות ופולטיקה, כידוע, לא הולכות יחדיו. היום יותר מתמיד.
דן שביט, סופר ופובליציסט
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
