שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    קרובה רחוקה

    יאיר רוה ניסה לגרום לנטלי פורטמן לדבר על האקס לירון לבו. זה לא קרה. במקום זה קיבלנו שיחה מעניינת על ישראליות, פוליטיקה הוליוודית, טרור עולמי ואחד, מנחם בגין. אה, והיא מוסרת דרישת שלום חמה לחברים מירושלים. בקיץ הקרוב, היא מבטיחה, תקפוץ לבקר

    נטלי פורטמן כבר לא ממש ששה להתראיין ביחידות עם עיתונאים ישראלים, בוודאי שלא בעברית. ולא שלא ניסו לשכנע אותה. כותב שורות אלה כמו גם מפיצי סרטה החדש בארץ, ניסו לא מעט לשכנע את נציגיה ואת מקורביה לגנוב כמה דקות מזמנה לטובת ראיון אישי, אחד על אחד. זה נשמע מתבקש, לא רק כי היא הכוכבת ההוליוודית היחידה שמסוגלת לנהל שיחה בעברית (גם אם רצוצה), וגם כי על סרטה החדש "ונדטה", העוסק בלוחם חופש-קו נטוי-טרוריסט המוצג כגיבור, מתבקש לעסוק מנקודת המבט הישראלית/יהודית, זו החיה עם טרור כעובדה יומיומית, ולא כרעיון אידיאולוגי מופשט. ובכלל, בגלל שהאחים וושאובסקי, יוצרי טרילוגיית "מטריקס", ומי שכתבו את התסריט ל"ונדטה", הפיקו את הסרט וביימו מן הצללים קטעים מתוכו, הם סרבני ראיונות מושבעים, עניין אותי לשמוע מפורטמן, מנקודת המבט היהודית/ישראלית ובעברית על העבודה עם הצמד הזה. אחרי הכל טרילוגיית "מטריקס", הנושאת לא מעט רעיונות רוחניים - מהקבלה, דרך רבי נחמן מברסלב ועד בודהיזם - עסקה בלוחם חופש המתעורר מיקיצה, שואל "איפה אני בעולם", מבצע קפיצת אמונה ויוצא לשחרר מדינה בשם "ציון" החיה בדיכוי, אבל שורדת בזכות אמונה.

     

    ב"ונדטה" מוצאת עצמה דמותה של פורטמן נחטפת על ידי לוחם חופש חובש מסכה, ואז גם עוברת עינויים וחקירות כדי לחשוף את זהותו, וכל זאת כדי לשחרר את ביתה מידי המנדט הבריטי. סליחה, שלטון טוטליטרי בריטי. בדרך אל החופש נאלצת המחתרת לפוצץ את מלון המלך דוד בירושלים. סליחה, את הביג בן בלונדון. והאם היא מוצאת קרבה בין דמותה של איבי האמונד ובין דמותה של אנה פרנק, אותה גילמה במשך כשנה על במות ברודוויי עוד לפני שמלאו לה 20? בקיצור, האם פורטמן והאחים וושאובסקי, שלושה יהודים משכילים וחריפים מאוד, יוצרים סרטים ציוניים, מתובלים בהתייחסויות קודרות לשואה, במסווה של שוברי קופות הוליוודיים? את כל זה רציתי לשאול את פורטמן בשיחה אישית. אבל היא סירבה. כלומר, מקורביה.

     

    וכך, בפסטיבל ברלין האחרון הייתי חלק מקבוצה בת חמישה עיתונאים, שישבה מול פורטמן וניסתה בדקות ספורות לשאול תמהיל של שאלות טעם, אמנות ורכילות רדודה (כי עם כל המסרים המהפכניים שהסרט מכיל, תמיד רק רוצים לדעת איך היה לגלח את השיער. ובל אתנשא, גם אני). כשהצגתי את עצמי כעיתונאי מישראל היא ענתה בעברית "נעים מאוד" ושחררה צחוק נבוך ועצבני. כשהוספתי בעברית "אם תרצי לעבור לדבר בעברית כדי שעמיתיי לשיחה לא יבינו אותנו", היא חייכה בנימוס ושיגרה מבט של "שנינו יודעים שזה לא הולך לקרות". אבל שלא תגידו שלא ניסיתי.

     

    בכל פעם שהיא הזכירה את ישראל ואת המצב הביטחוני הרעוע כאן, ואת ההתמודדות היומיומית עם טרור והשלכותיו, היא החוותה בידה לכיווני, כאילו מצפה שאני אאשש את דבריה (בעודי משגר לכיוונה מבט של "שנינו יודעים שזה לא הולך לקרות"). כשעיתונאית צרפתית מעיתון הנשים "אל" שאלה אותה אילו ספרים היא תיקח לאי בודד (זו נחשבת בצרפת שאלה רכילותית), פורטמן ענתה "לוליטה" (הטיזרית הקטנה!), המהמה קצת, הביטה לכיווני והוסיפה "וספר שירים של יהודה עמיחי". בתום הראיון, כשיצאה מהחדר, נתבקשתי לעזור לעיתונאי העולם לאיית את שמו של עמיחי ולהרצות להם בקצרה על שיריו. וכך, במשך כחצי שעה, נוצרה אחווה ישראלית בחדר מלון יוקרה ברלינאי. פורטמן נתנה את השפיל שלה, שבו היא פורטת את משיכתה לסרט, כשחקנית וכבעלת מודעות פוליטית, ומנסחת את עצמה בתבונה אנליטית שהייתם מצפים מבוגרת הארוורד ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. כן, פורטמן חריפה להפליא. היה מקסים לראות את זה בפעולה (גם כשהיתה תחושה שהיא מדקלמת את תשובותיה מן המוכן). לכן, כשרגע לפני הסוף הייתי חייב, בשירות עיתוני, לשאול אותה האם היא בקשר עם לירון לבו, שאף התלווה אליה לטקס האוסקר בשנה שעברה, שבו היתה מועמדת לראשונה על תפקידה ב"קרוב יותר", היא הפנתה אליי מבט מאוכזב ששתל אותי במקום וענתה "אני לא מוכנה לדבר על חיי האישיים". הסאבטקסט היה "נו באמת, לפני רגע דיברנו על מנחם בגין ועל יהודה עמיחי ועכשיו אתה שואל אותי על חיי האהבה שלי? אתה מאכזב אותי". לא צריך. רק שתדעו, שלפני שהיא נכנסה לחדר ידעו כל העיתונאים לספר שהיא הגיעה לברלין כבת זוגו של השחקן המקסיקני גאל גרסיה ברנל ("ואת אמא שלך גם").

     

    "מבחינתנו הקרנת הבכורה העולמית ל'ונדטה' בברלין היא סגירת מעגל", אמר מוקדם יותר מפיק הסרט, ג'ואל סילבר. בדיוק שנה לפני כן עזבה פורטמן את ישראל, אחרי כמעט שנה ששהתה בה, תחילה כסטודנטית באוניברסיטה בירושלים ואז כשחקנית בסרטו של עמוס גיתאי "אזור חופשי". חודשיים אחר כך חשפה גולגולת גלוחה בהקרנת הבכורה של "מלחמת הכוכבים, נקמת הסית" בפסטיבל קאן. אז בואו נתחיל מהקרחת.

     

    לוקח 70 דקות, בסרט שאורכו כמעט שעתיים ורבע, עד שהדמות של פורטמן נאלצת לגלח את ראשה, כאסירה במרתפי עינויים מול חוקרים בלתי מזוהים. בעולמם של שחקני קולנוע הוליוודיים, שמתפרנסים מלעשות הכל בכאילו - הרי בסרט קולנוע לא עושים שום דבר באמת, לא סקס, לא אלימות, לא התאהבות - הדבר היחיד שנותר לשחקן

    לעשות באופן הקיצוני ביותר, גם כדמות וגם בחייו האמיתיים, זה לגלח את ראשו. ובסצינה שבה מגלחת יד עלומה את ראשה של איבי האמונד, הדמות שמגלמת פורטמן בסרט, אכן נראה שזו חוויה טראומטית. מתברר שבכלל לא. "כבר מזמן רציתי לגלח לעצמי את הראש, אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה. נורא התלהבתי כשהם דרשו את זה ממני לתפקיד. למעשה החלק הכי קשה בסצינה היה לשחק שאני עצובה ובהלם מהתהליך, כשבפנים הייתי נורא מאושרת מזה". וכמובן, את הסצינה הזאת אפשר היה לצלם רק פעם אחת. "הם עשו חזרות על השוט, רק כדי לבדוק תאורה, תנועות מצלמה ואיך הכי טוב לגלח את הראש. כמעט כל הגברים על אתר הצילום התיישבו לגלח את ראשם מול המצלמה, עד שהם היו משוכנעים שהשוט מוכן". וידו של מי אחזה במכשיר הגילוח? כמובן: "הספר של הסט. אני לא חושב שהם היו מפקידים את השיער שלי בידיו של אחד הסטטיסטים".

     

    אם ב"קרוב יותר" גילמה פורטמן אמריקאית בלונדון, הרי שב"ונדטה" היא מגלמת בריטית בלונדון, דבר שחייב אותה לאמץ מבטא בריטי. "היתה לי מדריכת דיבור בריטית שעזרה לי עם המבטא. זה היה כשהייתי בישראל בצילומי הסרט של גיתאי. ואני מטלטלת אותה לגדה המערבית, ולירדן ובכל רחבי ישראל ותוך כדי צילומי הסרט אני מנסה ללמוד איך לדבר במבטא בריטי. במשך חודשיים רצופים דיברתי כל הזמן, כל היום, במבטא בריטי. הייתי מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה בטלפון 'הלו מאם' (במבטא בריטי עולץ), עד שכעבור כמה שבועות היא אמרה לי 'די נטלי, זה מאוס. תפסיקי'. מאותו רגע חזרתי לדבר במבטא הרגיל שלי, ובמבטא בריטי רק בצילומים".

     

    פורטמן מספרת שהיא אוהבת לקרוא כמה שיותר ספרים המספקים לה רקע לדמות ולאופן שבו עליה לגלם אותה. בעבודה על "ונדטה", המתרחש בעולם עתידני, היא נתקלה במחסור בחומרי קריאה. "עכשיו גמרתי לצלם את 'הרוחות של גויה', הסרט החדש של מילוש פורמן על הצייר פרנצ'סקו גויה והמוזה שלו, ועל התקופה הזאת יש 4,000 ספרים שיכולתי לבחור מהם. בגלל ש'ונדטה' הוא סרט עתידני המבחר היה מצומצם יותר. קודם כל היה לי את הרומן הגרפי שעליו היה מבוסס התסריט. ואז קראתי קצת ספרים על גאי פוקס, המהפכן הקתולי שניסה לפוצץ את הפרלמנט הבריטי במאה ה-17. וקראתי את 'מקבת' של שקספיר, שנכתב בהשראת פרשת גאי פוקס ואפילו מצוטט בתסריט. ואז הלכתי וצפיתי בסרט התיעודי על מחתרת מזג האוויר, קבוצה פוליטית קיצונית בארצות הברית של סוף שנות ה-60, שבחרה למחות נגד המלחמה בווייטנאם בדרכי אלימות. קראתי את ספרו של מנחם בגין, שהשתמש באלימות ובטרור כדי להילחם בכיבוש הבריטי בפלסטינה. רציתי להבין יותר על העולם הזה של הפוליטיקה הרדיקלית".

     

    מה משך אותך לתפקיד, והאם לא חששת שהסרט ייראה כאילו הוא מביע תמיכה בטרור כדרך פעולה לגיטימית?

     

    "קודם כל אהבתי את הדמות שלי ואת התהליך שהיא עוברת, מישהי שמתחילה כא-פוליטית ומסיימת כאקטיביסטית פוליטית הבוחרת בדרך קיצונית. אני לא רוצה שתחשוף בדיוק מה קורה לה בכתבה שלך, אבל הדרך שהיא עוברת ריתקה אותי. האם היא עוברת שטיפת מוח? האם היא מבינה בכוחות עצמה את המניעים למאבק? אהבתי גם את השאלות שהסרט הזה מעלה בכל הקשור לשימוש באלימות. כישראלית, במדינה שבה חושבים על טרור כל הזמן, אני חושבת שהסרט הזה מעלה לא מעט שאלות שאין עליהן תשובות, אבל אלה השאלות שהכי חשוב לשאול ולחשוב עליהן. וכל זה רק גרם לי להיות נלהבת מעשיית הסרט ואני מאוד גאה בו. כי אם יש משהו שהוא מאתגר ומעורר מחלוקת, אני שמחה לעשות אותו".

     

    ולא פחות משפורטמן נהנתה לעשות את הסרט, היא נהנית כעת לדבר עליו במסע קידום המכירות. "אני מקווה שלא תיעלבו", היא אומרת לנו, "אבל החלק הזה הוא החלק הכי מייגע ומשעמם בעשיית הסרטים. בדרך כלל אני יושבת ימים שלמים מבוקר עד ערב וחוזרת על עצמי שוב ושוב כמו תקליט שבור של חברת פרסום. אבל עם הסרט הזה, בפעם הראשונה, ממש מעניין לי לקיים את השיחות האלה, לשמוע את התגובות מהעיתונאים, להתמודד עם השאלות. אני נהנית לדבר על הנושאים האלה כי גם הדעות שלי בנושא כל הזמן משתנות ומתפתחות, ואני שמחה להמשיך לדבר על זה".

     

    אני סקרן לדעת האם היו לך ויכוחים פוליטיים עם האחים וושאובסקי בקשר לאופן שבו הסרט עוסק בטרור. הם אומנם אומרים שנגד שלטון טוטליטרי צריך להתקומם. אבל הם גם מציגים מעשי טרור וחבלה כמפגני ראווה אסתטיים שבהם איש אינו נפגע או נהרג. את הרי באה מישראל, גרת בישראל, את מכירה ישראלים. את יודעת שטרור, לא משנה כמה את מזדהה עם האידיאלים שעומדים מאחוריו, הוא מאבק מלוכלך. יש קורבנות, הרוגים, גופות, הרס, החיים מופרים, ולרוב החפים מפשע הם אלה שמשלמים את המחיר. האם דיברתם על כך שסרטם מציג איזשהו אידיאל לא מציאותי של מאבק אזרחי מזוין, כזה שהוא נטול קורבנות, על המסר של הסרט ואולי אפילו על האחריות שלכם כיוצרים?

     

    פורטמן נאנחת. "עם האחים דיברתי בעיקר על הדמות שלי. אבל הם נתנו לי לקרוא ספר בשם 'אטלס העננים' של דייוויד מיטשל. יש שם סיפור אמיתי על שבט שקדם למאורים בניו זילנד בשם המוריאורי, שהאמין באי-אלימות. הם האמינו שאם אתה מבצע אקט אלימות כלשהו, לא משנה מאיזו סיבה, הנשמה שלה מתה ועליך לעזוב את השבט. כשהמאורים והאדם הלבן הגיעו לניו זילנד הם פשוט הוכחדו. אי אלימות היא בלתי אפשרית. היא יכולה להתקיים רק אם שכניך גם הם בלתי אלימים, אחרת סופך להיכחד. וזו אחת הבעיות של ישראל.

     

    "ותאמין לי", קולה רועד כאן, "אני יודעת על זה יותר מאשר רוב האנשים. אני יודעת היטב על קורבנות הטרור. ואני לא תומכת בטרור, ואני לא חושבת שהסרט תומך בטרור. אבל אני חושבת שהסרט מעלה שאלות שחשוב לדון בהן, בקשר לאלימות ובקשר לטרור. כמו מה ההבדל בין מותו של אזרח ובין מותו של חייל, שהוא נער בן 18 שחלה עליו חובת התגייסות? או מה ההבדל בין אלימות המופעלת מטעם מדינה ובין אלימות היוצאת מארגון טרור שאינו מדינה? האם יש סוג אלימות אחד שהוא צודק ומוצדק יותר מהאחר? האם יש קורבן מוצדק וקורבן שאינו מוצדק? ובסופו של דבר אלימות היא דבר הרסני, בין אם היא נעשית על ידי מדינה או על ידי גורמים המתנדים למדינה. אלימות היא דבר הרסני, בין אם היא נעשית בחברה המקדשת את אלה המוכנים להתאבד כדי לפגוע באזרחים, או בין אם היא נעשית בחברה המכתירה גיבורים מהחיילים שמוכנים למסור את נפשם למען ארצם".

     

    בשלב הזה של השיחה עמיתיי העיתונאים מוכי הלם. הפכנו שני ישראלים היושבים ומתווכחים על פוליטיקה. רק פיצוחים היו חסרים לנו. בראותי שאיש אינו מוכן להיכנס לתוך השיחה שלנו, שהפכה פרטית, פשוט המשכתי לשאול, בניגוד לנימוס המקובל באירועים האלה שבהם השאלות מוצגות בסבב. המלצתי לה לראות את "זעם ותהילה" של אבי נשר, העוסק בפעולות האלימות של הלח"י נגד השלטון הבריטי בישראל לפני הקמת המדינה, ולקרוא את "וי" של תומס פינצ'ון, שמן הסתם השפיע רבות על אלן מור בכתיבת ספרו.

     

    יודעת מה, עזבי לרגע את הטרור בישראל. אני מניח שיבוא איזה פרשן ימני אמריקאי, מין ראש לימבו, ויגיד שכשבסרט נאמר "לפעמים צריך להרוס בניין כדי לתת לאנשים תקווה", אתם בעצם מדברים על מגדלי התאומים.

     

    "ברור. אבל צריך לזכור שהרומן הגרפי של אלן מור נכתב בשנות ה-80, ושהתסריט המקורי נכתב בשנות ה-90. הרבה לפני ה-11 בספטמבר. הסרט אומנם יוצא עכשיו ואני אשקר אם הוא לא מהדהד בראשנו כמתייחס ל-11.9. אבל אני מכירה מישהו שהצביע לבוש, איש ימין אמריקאי, שמת על הסרט הזה כי בעיניו הוא נושא מחאה נגד שלטון פשיסטי. כך שמה שאתה לוקח מהסרט נורא תלוי עם מה נכנסת לתוכו. לא יעזור, האירועים בהיסטוריה שלנו נוטים לחזור על עצמם".

     

    "ונדטה" אינו הסרט היחיד בחודשים האחרונים שעסק בנושא הזה. היה גם את "מינכן" של סטיבן ספילברג, העוסק במעגל הדמים האינסופי בין טרור ואנטי-טרור ועל הקו המוסרי ההולך ומתאדה בין שני הצדדים הנלחמים זה בזה. "חשבתי ש'מינכן' הוא סרט אמיץ מאוד, ושהוא מבטא את אחת הדילמות הגדולות העומדות בפני ישראל. כדי לשמור על המדינה שבה אנשים חיים ומשמרים את ערכי היהדות, הם צריכים להפעיל אמצעים וטקטיקות שחלקם נוגדים את אותם ערכי היהדות. אבל אין ברירה. ככה זה גם באמריקה. כדי לשמור על דמוקרטיה לפעמים צריכים להפעיל שיטות אנטי דמוקרטיות. הסרט של ספילברג אולי לא היה מדויק מבחינה היסטורית, היו בו מגרעות, אבל הוא העלה לפני השטח שאלות חשובות, ומאוד אהבתי את המסר שלו: נקמה אוכלת את הנשמה מבפנים. כולם רואים את מעשה האלימות כאילו הוא היה הראשון, אבל הוא נעשה בנקמה למעשה שבא לפניו, שנעשה כנקמה למעשה שנעשה לפניו. זה מעגל אינסופי של אלימות. אני מאמינה שכשהדורות הצעירים בישראל ובפלשתין יגיעו לעמדות שלטון הם יצליחו להגיע לכדי הסכמה".

     

    הראיון התקרב לסיומו. היחצנית התחילה לאותת לנו להפסיק לשאול שאלות, ופורטמן עשתה סימנים שהיא מתכוננת לקום. נדחפתי שוב.

     

    החברים מהבר יהושע בירושלים מוסרים ד"ש.

     

    "באמת? איזה כיף. אני מתה על היהושע. אהבתי ללכת לשם".

     

    אפשר למסור להם שאת מגיעה לבקר בקרוב?

     

    "כן, אגיע בקיץ לישראל לבקר את החברים שלי. בטח אבוא לשם".

     

    רגע לפני שפורטמן קמה ללכת שואלת אותה העיתונאית הצרפתייה האם, כמו דמותה בסרט, גם היא אמיצה, מעזה ולוקחת סיכונים. "ממש לא. אני נורא פחדנית. אני לא לוקחת שום סיכונים בחיים שלי".

     

    "למה לא", יריתי לכיוונה, "צילמת סרט עם עמוס גיתאי. זה מעשה מאוד אמיץ ונועז".

     

    "זה נכון", היא ענתה בטון רווי צער, רגע לפני שפרצה בצחוק ויצאה מהחדר.

     

    • הביקורת של יאיר רוה על "ונדטה"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אימג'בנק
    פורטמן. לוליטה על אי בודד
    צילום: אימג'בנק
    לאתר ההטבות
    מומלצים