מה שהתאים לפני עשור כבר לא בהכרח מתאים

אשת מכירות חמה ומתוקה אמרה לי, שכשהיינו צעירים דברים אחרים נראו לנו חשובים, והיום המצב שונה. היא צודקת. בימים ההם בזמן הזה רצינו בית, משפחה, ותו לא. מי חושב על התאמה מינית כשהוא נכנס אל מתחת לחופה? היום, כשהגשמנו את העניין, אנחנו מרגישים שאפשר לפרוץ קדימה ולממש דברים שאפשר לממש כשיש יותר אמצעים והבגרות המינית פורחת - אבל מה עם בן הזוג? הרוב נשארים עדיין מאחור, מקובעים בתוך המסגרת שחלמו עליה בעבר, בעוד הפרטנר שועט קדימה.

זה גם השלב בו בן הזוג עלול או עשוי לפרגן לעצמו מאהב/ת, כי כמה כבר אפשר לדבר, להסביר, לחכות לחכות ועוד קצת פאקינג לחכות? הרי מתישהו מבינים שבן הזוג לעולם לא ישתנה, וגם אם לפעמים יש עליות ושיפורים, זה לעולם לא יגיע לרמות שבן הזוג שפרץ קדימה שואף להגיע אליהן.

וכך, יש נשים שמוכנות להיסחב מאזור ירושלים ועד תל אביב ולו רק בכדי לזכות באורגזמה, בעוד שאחרות לא מוכנות לעבור את "מסע הכומתה" מהסלון הביתי לחדר השינה כדי לקבל את אותו הדבר פלוס תוספות. יש גם גברים שמוכנים לטוס חצי עולם כדי לבלות עם נערת ליווי שנטחנת כל יום על ידי גברים אחרים, ומצד שני אחרים שנדבקים לספה ובשבילם סקס זו מטלה שצריך לעשות רק מדי פעם. אגב, בשני המקרים זה יכול להיות אותה אשה או אותו גבר, שמתנהגים בבית ובחוץ בצורה שונה לגמרי. 

דריכות על היבלות יש שם חופשי

כשנפגשים עם חברים ביציאות משותפות, עולות בהקשרים כאלו או אחרים טענות ומענות על תפקוד הבעל/האשה. חלק מהדברים הנאמרים רק נוגעים בקצה המזלג בבעיה האמיתית - חוסר התאמה. במפגשים החברתיים המבדרים האלה, שלפעמים דומים למפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים, אני בדרך כלל יושב מקשיב. מסתכל מהצד על מה שכולם אומרים ומקטרים, ומדי פעם מוציא איזו קלישאה ששופכת את כולם על הרצפה.

ברור שהאמת כולה לא יוצאת לאור, אבל דריכות על היבלות יש שם חופשי. הנשים זוכות שם למגננה של חברותיהן ויכולות להוציא את מה שבא להן, בלי להסתכן בלחטוף חזק מהחוקי. והגברים יכולים לגמול באותה מטבע ולהוציא דברים שיושבים להם על הלב, כשהחברות של האשה בסביבה ויכולות לשמוע גם את הצד שלו. אף אחת כמובן לא תתמוך בו, אבל לפחות תהיה לו אוזן קשבת.

אלה ששיפצרו את עצמן במאהב ישחקו אותה דונה אידיאלה

הנשים שבחבורה יקטרו בדרך כלל על שעות החזרה של הבעל מהעבודה. את הפיצוי חלקן מוצאות ברכישות בגדים בקניון ובשוויץ בפני החברות. לחלקן זו הדרך "לנקום" בבעל שעובד עד מאוחר, חוזר הביתה עייף ולא שם לב לפריזורה החדשה.

אלה ששיפצרו את עצמן במאהב לא יוציאו מילה וישחקו אותה דונה אידיאלה. הן גם יראו טוב משאר חברותיהן ולא יכנסו יותר מדי לפרטים, כדי לא לחמם את החוקי שלהן או לעורר יותר מדי תשומת לב.

את הגברים בגילנו המופלג מעניין בדרך כלל שיעזבו אותנו בשקט. אנחנו מתים על המשפחה שלנו וגאים בכל מה שבנינו בצוותא, אבל בשורה התחתונה, וכדי להישאר בהרגשה ש"ניצחנו" את החיים, אנחנו נשארים קצת ילדים. מפרגנים לעצמנו משחקי מחשב, מתלהבים מג'יפים ומטרקטורונים, משחקים כדורגל בשישי אחה"צ, לובשים חולצות צמודות שקטנות עלינו  ונאחזים בכוח בגיל הנעורים, אפילו אם מהצד זה נראה מגוחך (וכי יש דבר יותר מגוחך מגבר בן 50 ומשהו שהולך עם קוקו אסוף בגומייה עם תוספת עגיל באוזן שמאל, בעוד שהוא חצי קרח בכלל וחושב שהוא קוּל?)

בין משחק אחד למשנהו אנחנו מחפשים גם את הדבר האמיתי - זיונים

זו גם הסיבה למה שקרוי "משבר גיל ה-40". פתאום מבינים שהחיים אוזלים לנו במהירות. חלק מהחלומות הגשמנו, ואת

חלק מהחלומות, אלה שניתן להשיג כשבגרנו, אנחנו חייבים להשיג ומהר - אז אנחנו מתנהגים כמו ילדים מגודלים. העיקר לא להידמות מהר מדי לאבא שלנו.

"ונניח שהיינו נישאים היום?" שאלה אותי אשת המכירות החמה והמתוקה.

"היינו לבטח בוחרים במישהו שיספק אותנו מינית, אבל מה אנחנו יודעים לגבי מה יהיה חשוב לנו בעוד עשר שנים? ובכלל מי אמר שאפשר לקבל את כל החבילה?"

אז לפעמים אשתי ואני מגוונים את החיים ועושים סקס במסדרון של הבית - אנחנו עוברים אחד מול השני במסדרון ואומרים זה לזה "לך תזדיין". יש גם תקופות אחרות שאנחנו עושים את זה בלהט ובתשוקת נעורים ונרדמים עם חיוך ענק על הפנים. אבל לא יעזור כלום - לכל אחד מאיתנו יש רצונות, מחשבות, שאיפות וחלומות אחרים.