שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פצעים ונשיקות

    גם ב-Ringleader Of The Tormentors מוריסי ממשיך לתנות את ייסורי האהבות הנכזבות. שום דבר שלא שמענו ממנו קודם, ועדיין, האיש הוא משורר מרירות מזהיר

    הוא אמן של תפקיד אחד. הוא הפה של הילד/הגבר הלא נאהב, הדחוי, הנעזב. לטוב ולרע, ב-24 שנות הקריירה שלו מוריסי בקושי סטה במילימטר מהתפקיד. הוא בנה את חייו האמנותיים מקובלנות נצחיות של הקורבן הנעלב, הכבש השחור שתמיד יישאר מחוץ לעדר, בהתחלה מחוסר ברירה ואחר כך גם מבחירה. זה תפקיד מאוד חשוב, ומפרך, ושוחק. מעט אמנים בעולם הפופ בוחרים או מסוגלים להינעל בו, ולחלקם היו חיים מאוד קצרים.

     

    כל האלבומים של מוריסי מציירים תמונות מונוכרומטיות. עם ותק כשלו, רוב העולם כבר בוחר שלא להאזין לו, בין משום שלא התעניינו בו מלכתחילה, ובין משום שאחרי 20 וכמה שנים, לאנשים שהתמסדו ודי מצאו את עצמם קצת פחות דחוף להתמסר למי שעדיין שר על "הכאב שאני לא יכול להפסיק", "החיים הם דיר חזירים" ו"עכשיו כבר אף פעם לא אהיה הגיבור של מישהו".

     

    כשמוריסי בינוני – ורוב שיריו אחרי אלבומו הראשון כסולן ועד אלבומו הקודם היו כאלה – הוא ממש מעצבן. אבל כשהוא טוב – כמו ברוב השירים החדשים – חבל לאבד את הקשב לקולו. הסינגל הראשון מהאלבום You Have Killed Me הוא הפחות מרשים בו. השיר הפותח – פנייה לא לגמרי ברורה לאוסאמה בן לאדן, עם רוק מזרחי שפוזל לקשמיר של לד זפלין – מצטייר כהתרסה לשמה וחסר עומק. אבל אלה הרגעים החלשים היחידים. במרבית האחרים מוריסי ממשיך לתנות את ייסורי האהבות הנכזבות. שום דבר שלא שמענו ממנו קודם, ועדיין, האיש הוא משורר מרירות מזהיר.

     

    כמו שהתברר כבר בדי.וי.די שתיעד את ההופעות אחרי הדיסק הקודם, מוריסי חמוש עכשיו בלהקה פנטסטית, תחת הפקתו המשובחת של טוני ויסקונטי. ויסקונטי והלהקה מנסחים אסתטיקת רוק גיטרות נהדרת. זה לא קל להתבלט כגיטריסט מוביל טוב, אבל קשה פי כמה לתפקד כמו שני הגיטריסטים המלווים של מוריסי. כל כך צנועים ומדויקים, לכאורה בלתי מורגשים, אבל מרשתים סביב קולו תפקידים יצירתיים וממזריים, ומרימים לגובה גם לחנים מהוססים.

     

    נדמה שבשנים האחרונות, לראשונה מאז הגירושים מג'וני מאר, מוריסי מרשה לעצמו להישען יותר על המוזיקאים סביבו, משחרר אותם לתרום לו גם יציאות לגיטרות שריריות ובשרניות וגם עיבודי פסנתרים וכלי מיתר תיאטרליים יחסית. באלבום הזה מוריסי שוב מעמיד אמירה, שלמה, מנומקת ונוגעת. לא בטוח שהיא תעמוד בשורה אחת עם המיטב שלו, אבל היא לא זקוקה לשום הנחות כבוד ששמורות לאלבומים סבירים של אמנים גדולים שכוחם הולך ותש. זה האיש וזה עולמו: כל כך הרבה פצעים, כל כך מעט נשיקות.

     

    • האתר של מוריסי

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אמירה, שלמה, מנומקת ונוגעת
    לאתר ההטבות
    מומלצים