שלוש דרכים ללמוד לאהוב היסטוריה
לכל מי שהמילה היסטוריה מעלה אצלו זכרונות של הרצאות מרדימות, ולאלו הרוצים ללמוד בדרכים מעט שונות על עברם - אתרים חדשים ומתחדשים בעיר העתיקה מציעים שיטות משודרגות לחזרה למקורות. גלית רויכמן דמיינה, התרגשה וחשה את משק כנפי ההיסטוריה בירושלים. חוויה מתקנת
ספק גדול אם המורה שלי להיסטוריה באמת אהבה את המקצוע שאותו לימדה. השיעורים שלה היו סמל ומופת לשעמום. בקולה המונוטוני נהגה להכתיב לנו עובדות ותאריכים שהיו אמורים לדחוס מאורעות של חצי מאה לתוך שעה אחת של בוקר מנומנם.
אני חולקת אִתכם זכרונות עבר אלו כהקדמה לבאות. לאחרונה הצטרפתי לסיור עיתונאים בירושלים, באתריה הישנים-חדשים של הבירה שהצטחצחו לכבוד האביב ומבול המבקרים שבעקבותיו. כמה נעים היה לגלות שידיעת העבר לא חייבת להיקנות בדם, יזע, שינון ושעמום, וכי רבות הדרכים לאהוב אותה. את ההיסטוריה.
משחזרים בדמיון
עיר דוד היא למעשה הגרעין הקדום של ירושלים, ממנו צמחה העיר והתפתחה במהלך ההיסטוריה. כאן, במקום הזה בדיוק, קבע דוד המלך את בירת הממלכה המאוחדת של ישראל ויהודה.
בשנים האחרונות נערכו במקום חפירות חדשות אשר חשפו מגוון תגליות ארכיאולוגיות מרעישות מתקופות שונות. לו הייתי המורה שלי, הייתי פורשת בפניכם רשימה ארוכה ומפורטת של כל אותם ממצאים. למזלכם, אני אסתפק בהמלצה הפשוטה להגיע למקום בכוחות עצמכם ולראות את ההיסטוריה בעיניים.
בעצם, כשמדובר באתר ארכאולוגי, הקסם האמיתי נמצא דווקא במה שנותר סמוי מן העין. האבנים העתיקות המעידות שהיה כאן רחוב הרודיאני, אינן מסעירות בפני עצמן. מה שמסעיר באמת זו התמונה המלאה שאותה אנחנו משלימים בכוח הדמיון - המחשבה שעל אותן מרצפות שאנחנו מהלכים היום, התהלכו אבות אבותינו לפני אלפי שנים. על מה חשבו, מה הרגישו, מה היו אהבותיהם וממה נחלו את אכזבותיהם? האם העזו לחלום שסימני חייהם יישארו מונצחים בחומר דורי דורות אחרי לכתם?
בזמן שאתם בונים לנגד עיניכם את תמונת העבר, שימו לב גם לסכנות ההווה - חלק ניכר מהמסלולים החדשים שנפתחו זה עתה למבקרים, כוללים סולמות עץ ושאר מעברים חמקמקים וחלקלקים. אמנם לא מדובר במסלול למיטיבי לכת, אבל כדאי לקחת בחשבון שילדים קטנים צריכים אחיזת יד של מבוגר, ושאנשים מבוגרים מאוד אולי לא יאהבו את הטרק הזה כתחליף לספר היסטוריה.
מתרגשים בתלת ממד
מסתבר שגם לאתרים היסטוריים יש אופנות מתחלפות. הטרנד העכשווי, אם לשפוט על פי המקומות שבהם ביקרנו במהלך היום, מתבטא במבול של אמצעי המחשה אודיו-ויזואליים שנועדו להעיר ולהאיר את ההיסטוריה ממרבצה. למעשה, זוהי שעתה הגדולה של המולטימדיה.
כך למשל, באתר עיר דוד פגשנו סרטון תלת ממדי שגולל את קורותיה של ירושלים מימי דוד המלך ועד ימינו אנו. את חורבן הבית חווינו כאילו היה זה סרט פעולה אמריקאי, עם כדורי אש המאיימים לפרוץ מתוך המסך ועוד כהנה וכהנה אפקטים מסמרי שיער.
במרכז אריאל לתולדות ירושלים בימי הבית הראשון (של יד בן צבי), התוודענו למיצב מיוחד, המשלב דגם של העיר עם סרטון הלוקח אותנו למסע בעקבות סודה של ירושלים. גיבור הסרט הוא צייר המבקש להנציח את ייחודה של העיר, ובאמצעות סקיצות האנימציה שהוא יוצר אנו פוגשים דמויות מן העבר ו"מתאהבים" בירושלים – עיר שההיסטוריה שלה מדגישה את "הרוח שבחומר", כשמו של המיצב.
בתחנתנו האחרונה, במוזיאון הבית השרוף ברובע היהודי, צפינו בסרט שמוקרן על רקע הממצאים הארכאולוגיים, ובמהלכו מתוודעים לקורותיה של משפחת קתרוס ערב חורבן בית שני - הויכוחים בין האב לבן על עתידו של העם היהודי, עוורונם של הגיבורים ביחס למציאות החיצונית המאיימת להחריב את עולמם, וכמובן יום החורבן עצמו, כאשר האם מקבלת לזרועותיה את בנה המת וכעבור רגע מוצאת את מותה גם היא. חוששתני שלו הייתי ילדה בת 6 ולא עיתונאית מחוספסת, הביקור במוזיאון היה גורר בעקבותיו כמה לילות נטולי שינה או רדופי סיוטים.
כל המולטימדיות שהוזכרו לעיל עשויות במקצועיות רבה ובהחלט הופכות את תהליך רכישת הידע ההיסטורי לחווייתי ומהנה. אבל הידע הוא לא המטרה היחידה המושגת בתהליך. במקום שבו טכניקות קולנועיות פוגשות סאגות היסטוריות, נולד הרגש, וזהו הערך המוסף המרכזי שתקבלו כאן ולא תמצאו בין כתלי בית הספר.
בזמן שאתם מתרגשים ומוחים דמעה נוכח חורבן הבית, נחרדים מעוצמת העיוורון של אלו המנהלים מלחמת אחים, מאושרים למראה העם השב וגואל את אדמתו, אולי חשוב להזכיר כי רגש הוא גם אמצעי מצוין ליצירת מניפולציה. מי אמר שהיסטוריה היא מקצוע תמים שפניו אל העבר? להיפך. אם תלכו לבקר בעיר דוד, במרכז אריאל, או במוזיאון הבית השרוף, שאלו את עצמכם אחרי הצפייה בסרטונים השונים, האם ישנם מסרים אידאולוגיים המוצנעים בתוכם, ואם כן, מהם? אופס. קיבלתם שיעורי בית...
מזדהים עם העבר
אם יש משהו שאתם פשוט חייבים לעשות בביקור הקרוב שלכם בירושלם, זה ללכת למוזיאון הרצל המחודש. לא משנה בני כמה אתם, ואם יש לכם או אין לכם ילדים, מדובר באחד המוזיאונים המרתקים ביותר שתמצאו בארץ! כדי לשכנע אתכם ברצינות המלצתי, אספר שמיד אחרי הביקור במוזיאון, עוד באותו הערב, התחלתי לקרוא את יומניו האישיים של חוזה המדינה - ומדובר בשלושה כרכים, 400 עמודים כל אחד.
תשאלו מה כל כך מיוחד במוזיאון? אענה לכם בכנות - אלה לא המוצגים (למעט חדרו של הרצל, אין בכלל מוצגים חומריים), אלה גם לא העובדות (שהרי בהנחה שהצלחנו לשרוד את בחינת הבגרות בתולדות עם ישראל, כולנו יודעים פחות או יותר את כל מה שנחוץ לדעת על האיש ופועלו). מה שהופך את הביקור לחוויה יוצאת דופן, היא נקודת המוצא המחשבתית של מי שרצה ללמד אותנו פרק בהיסטוריה: כדי להבין מאורעות היסטוריים, צריך להבין את בני האדם שעמדו מאחוריהם. כדי להתאהב בהיסטוריה צריך גם לדמיין, גם להרגיש וגם להזדהות.
המוזיאון מספר על ליאור, שחקן טלנובלות (בגילומו המצוין של צק ברקמן), שנבחר על ידי הבמאי מיכה לוינסון, לגלם את דמותו של הרצל במחזה חדש העוסק בראשית הציונות. הדיאלוג בין הבמאי, המתעקש על תחקיר דמות מעמיק, לבין השחקן, שרוצה רק לשים זקן ולהגיד "אם תרצו אין זו אגדה", מוביל למסע משותף בעקבות אישיותו ופועלו של אבי התנועה הציונית.
באמצעות טכניקת סיפור מתוחכמת למדי, ועל ידי שימוש נבון באמצעים קולנועיים ותיאטרליים, תוכלו לקבל הצצה מרתקת לתוך נפשו, אופיו, מאווייו וחולשותיו של האיש שהשפיע, אולי בצורה הדרמטית ביותר, על חיינו כאן בפינה זו של המזרח התיכון.
ככה לומדים היסטוריה.
עיר דוד. סולמות ומעברים בזמן
צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
מרכז אריאל. סקיצות של תולדות ירושלים
פרסום שימושי
מומלצים
