ספין התרופות

לא מן הנסתרות היא שחוקי המשחק הדמוקרטיים מתירים "תן וקח" מכל הבא ליד: תמיכה ב"התכנסות" תמורת כסף לישיבות, מינויים תמורת הצבעות וכדומה. מסיבה זו בדיוק קבע המחוקק הפרדה בין השיח הפוליטי הכללי לבין הדיון הציבורי על הקצאת משאבים לשירותי הבריאות.

ועדת "סל התרופות" אמורה לבודד את הדיון בשאלות רגישות של חיים ומוות משאר הסוגיות שעל סדר יומן של הכנסת והממשלה. הוועדה היא בחלקה ציבורית ובחלקה מקצועית, והיא מאפשרת דיון ברמה גבוהה של ענייניות תוך התמקדות והעמקה בהיבטים הרפואיים, הכלכליים, האתיים והציבוריים. אלא שעם השנים גוברים הקולות העולים ממסעות יח"צניים שונים, אשר חותרים להשפיע על החלטותיה של ועדת הסל. חברות התרופות, קופות החולים ושאר בעלי עניין כספי בוחשים היטב בקלחת הדיונים. אין בכך פסול; אין כל הצדקה להשתקת קולות העולים מקרב הציבור. יחד עם זאת, עלינו להכיר בכך שהדיון על הקצאת משאבי רפואה מצומצמים הינו רגיש וכואב, ושומה על כולנו לשמור על כללי התנהלות בסיסיים כדי שלא לדרדר את דיוני הוועדה למחוזות הפחות מכובדים של הזירה הפוליטית.

כלל ראשון הוא נמיכות רוח. ועדת הסל בהכרח תותיר טיפולים חיוניים מחוץ לו. הרי בדיוק לשם כך היא מונתה. אל להן לקבוצות לחץ לנהוג בצרכיהם כאילו "אני ואפסי עוד". על התקשורת מצידה לנקוט משנה זהירות. אין דין "ספין" הקשור לסל הבריאות כדין "אייטם" אודות ידוענים; חשיפה הקשורה בהכנסת תרופה לסל שונה מקידומו של ספר חדש במדורי התרבות.

כלל שני הוא הרחקת הלחץ הציבורי הפרטני מנבחרי העם. חברי-כנסת טובי לב נרתמו לאחרונה לעזור לקבוצת חולים אלו ואחרות ובכך, לדעתי, עשו שירות רע לכלל הנזקקים לסל הבריאות. על שוחרי הבריאות בישראל ללחוץ על נבחרי העם להגדיל את היקפו של הסל, אך חלילה להם מלערב את הח"כים בדיוני הוועדה. אויה לנו ממצב בו מפלגה מסוימת מתנה הכנסתו של פריט זה או אחר לסל הבריאות בתמורה לתמיכה במהלך פוליטי כלשהו. היעלה על הדעת שהצלחתה של מפלגת הגמלאים תביא להקצאת משאבים לטיפול בקשישים על חשבון מחלות ילדים? האם ש"ס תעלה בדעתה לדרוש משאבים לטובת מחלות גנטיות של הציבור הספרדי על חשבון מחלות של אשכנזים?

כלל שלישי הוא לא ליפול שבי במניפולציות של בעלי עניין כלכלי. לדיווחים בעיתונות על ועדת הסל דפוס כמעט שבלוני - מתואר חולה מוכה גורל הזקוק לטיפול חדשני וחיוני, לצד מחירו הנקוב ומרקיע השחקים. ליבנו דואב. ברור לנו שרק גוף ציבורי גדול כמו המדינה יכול ואמור לשלם את החשבון. וכי מדוע? מדוע לא קמים ציבור המטופלים והתקשורת המשמשת לו שופר, ותמהים שמא טיפול מציל חיים העולה מאה אלף שקלים יכול לעלות רק חמישים אלף? מדוע לא לוחץ הציבור את מוכרי השירותים? לתדהמתי, הדיון התקשורתי מתנהל כאילו תווי המחיר של שירותי הרפואה הם עובדות מוצקות, נקובות מימי בראשית, בלתי ניתנות לשינוי.

שוק חופשי הוא שוק של ביקוש והצע. במקום ללחוץ ללא הרף על הגברת הביקוש (הכנסת פריט מסוים לסל), ראוי ללחוץ

באופן מושכל על הוזלת ההיצע, ולהתנות את ההכללה בסל הבריאות בהורדה במחיר. העימות עלול להיות גורלי לחולים לא מעטים, אך יציל אחרים. חכמינו קבעו כי "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם", וזאת למרות שידעו כי יהיו אשר יימקו בשבי. זאת לטובת רבים עוד יותר שיוכלו להיפדות במחיר סביר. אם לא נעשה כן, הגדלת הסל תביא בהכרח למחירים עוד יותר גבוהים לקראת התכנסותה הבאה של הוועדה.

לסיכום, ראוי להפריד בין השיח הפוליטי לדיון על הקצאת משאבי רפואה. על נבחרי העם נלחץ שיגדילו את סל הבריאות בכללותו, ויניחו לוועדת הסל לדון בו בנחת. את המרץ הציבורי חשוב להפנות גם (או בעיקר) לכיוון הספקים, שיורידו מחירים. לצערנו, מדובר לא רק בחיי אדם, אלא גם בהמון כסף. על נציגי הציבור לנהל מו"מ קשוח עם בעלי העניין, עם הספקים.

ד"ר יחיאל בר-אילן, רופא פנימי בבית-החולים "מאיר" ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב