ימות משיח - והתפכחות

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? פסח ראשון ללא קטיף ועצמונה. עקורים רבים עדיין בלי בית. פסח ראשון בלי שרון. הולך ומסתיים עידן בני טיפוחיו של בן-גוריון.

שרון היה חוד החנית של הביטחון הישראלי מאז 1953. בהופעתו הציבורית האחרונה, ביום שלפני קריסתו, אמר על מי שתוכנן למלא את מקומו לזמן קצר מאוד: "כמו שאתם יודעים, אני לא מתכוון להעביר את תפקידי לאף אחד". הגיחוך המפורסם באמצע המשפט לא הותיר מקום לספק - מעולם לא סמך שרון על איש זולתו. הכמיהה של צעירים ישראלים רבים לדמויות משענת מדור תש"ח התמצתה בהסבר של אחד מהם על הצבעתו עבור הגימלאים: הם עשו משהו, הם הקימו את המדינה. אבל אלה הם פרכוסים אחרונים של ערגה נוסטלגית.

במהלך הפוליטי האחרון שלו, חברו יחדיו שרון ופרס להקמת מפלגת מרכז, שאם תצליח להתארגן בתוכה ולנוע באמת קדימה, היא תסיים את ימי ה"רפובליקה הישראלית השנייה", זו של שני הקטבים - ליכוד ועבודה, ימין ושמאל - ותחזיר את ישראל לימי מפא"י והציונים הכלליים, עם ממשלות "בלי חירות ומק"י", כלומר: בלי איחוד וליכוד ובלי מרצ והסיעות הערביות. אם יצליח אולמרט להרכיב ממשלה שקדימה עם הגימלאים והחרדים במרכזה, ש"ס וליברמן בכנף הימנית, והעבודה בכנף השמאלית - תיווצר מציאות פוליטית חדשה-ישנה, שמתקיפיה מימין ומשמאל יאזנו אלה את אלה.

ככלל, אנו חוזרים למחשבה ההיסטורית והפוליטית של בן-גוריון: "יש לנו זכות היסטורית בלעדית על ארץ ישראל כולה - אבל

אנו מקימים ריבונות ממלכתית של מדינה עצמאית" - רק באותם האזורים שבהם אפשר לבסס רוב יהודי בזמן סביר. כשנשאל על הפער בין אמונתו המוחלטת בזכותנו ההיסטורית על הארץ לבין קבלתו למעשה את עיקרון חלוקתה, נהג ראש הממשלה הראשון להשיב: "ההיסטוריה היהודית עוד לא אמרה את דברה האחרון - גבולות ישראל הם גבולות לדור הזה".

אריק שרון חרג מתפישתו של בן-גוריון לעבר אחיזה ביטחונית-התיישבותית בכל ארץ ישראל המערבית, תוך הקמת יישובים בכל מקום אפשרי ובכל מקום שולט. המטרה הגלויה הייתה למנוע כל אפשרות של נסיגה ישראלית. המטרה הסמויה, האמיתית, הייתה למנוע כל אפשרות של הסכם, בלעדיו. בגלוי, הוא היה המניע הגדול של יש"ע, הכוח המוביל במחשבה ובמעשה, ומי שקבע איזה יישוב יקום ובעיקר היכן. במקביל, הוא חתר תחת כל ראש ממשלה בישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, בין אם מינו אותו ליועץ או לשר, בין אם היה בתוך הממשלות או מחוץ להן, וגם אם ישב בחווה. לשם כך הפעיל את הנוער של גוש אמונים ושל יש"ע, אשר קיבל את עוצמתו הגדולה ואת ממדיו הפוליטיים וההיסטוריים מכוחו הציבורי והפוליטי של שרון, אחד מגדולי המצביאים שקמו לעם ישראל מאז ימי החשמונאים.

חמורו של המשיח

את כל זה ראיתי וחוויתי במו עיניי, ומעולם לא אהבתי את זה. תמיד העדפתי הבנות ושיתוף פעולה עם מנהיגי מפלגת העבודה כדי להשיג קונצנזוס על ההתיישבות. פעמיים ניסה יצחק רבין ז"ל להציל את ההתיישבות על-ידי הסדר ביניים, בסיני וביש"ע - בין כה וכה לא האמין שייתכן שלום באמת. פעמיים החריב אריאל שרון את היישובים שהוא עצמו טיפח. פעמיים נאבקנו נגד יצחק רבין, ופעמיים נרמסנו על-ידי אריק שרון. רוב אנשי יש"ע, ובפרט הרבנים, חשבו באמת ובתמים שהם רוכבים על גבו של שרון אל הגאולה, כמו היה "חמורו של משיח" שדמה בעיניהם לאריה. הם לא הבינו כלל ששרון משתמש בהם למטרותיו, כדי שלא יכון שום הסדר בלעדיו. מנחם בגין ידע היטב ששום דבר לא מסוכם, אם אין הסכמה של שרון. בקמפ-דיוויד הוא ישב עם ויצמן ודיין - ושרון הקים להם מגדלים ומאחזים בחבל ימית בואכה אל-עריש. אחרי שיחת הטלפון הגורלית בין בגין לשרון, חרב הכל.

אבל כל זה לא הספיק לאנשי יש"ע כדי להפנים ולהבין. רק כעת הם מתחילים להתעורר משיכרון הכוח שנסך בהם אריק שרון במשך שנים רבות, ואשר פיעם בהם ביתר שאת במאבק האחרון שבו נאלצו להתייצב מולו, בתדהמה. שרון חתר בעקשנות לעמדת הכרעה ולא סמך על שום ראש ממשלה, זולתו. רוב אנשי יש"ע והרבנים תמכו בו, אבל הציבור דחה אותו בבירור בגלל הכישלון הגדול שהנחיל לישראל בלבנון. רק "מלחמת הימים הנוראים" שחולל ערפאת החזירה אותו לעמדת הפיקוד. משם גילה עד כמה קשה מצבה של מדינת ישראל במרחב הבינלאומי, ועד כמה רעיונותיו הישנים אינם ניתנים ליישום ("דברים שרואים מכאן לא רואים משם"). עדיין ניסה לשכנע את ארצות-הברית בהגיון של גשרים ומנהרות בחיבור בין קנטונים פלסטיניים נפרדים, אולם האמריקנים דרשו רצף גיאוגרפי משמעותי, ושרון נאלץ לסגת.

אולם כמיטב המסורת של מנהיגים-גנרלים, שרון היטיב להסוות את כישלונו, הפך אותו לסוג של התפכחות, תוך שהוא

מקריב את בני טיפוחיו שהלכו אחריו במסירות נפש ובעיניים עצומות, ומארגן מחדש את מפת המערכה בתמיכה נדהמת של יריביו הגדולים. כך נוהגים מצביאים-גנרלים, שרואים בתומכיהם "חיילים במערכה", ולא יהססו להקריבם אם השתנו פני המערכה, כמו שעשה דה-גול לחסידיו, תומכי "אלג'יריה צרפתית". אכן, יצחק שמיר, יצחק רבין, בנימין נתניהו ואפילו שמעון פרס ויתרו ונסוגו הרבה פחות משרון כשעמדו הם על גשר הפיקוד, והוא מירר את חייהם. מהלכיו בלבנון הביאו את בגין להרמת ידיים ולפרישה, כשהוא קורס אט-אט אל מותו. מפחיד ומדהים לראות את שרון עצמו במצב דומה.

האם אהוד אולמרט, שנבחר זה עתה כראש ממשלת ישראל, מסוגל להרים על כתפיו מהלכים היסטוריים בסדר גודל בן-גוריוני? אפילו הוא עצמו לא חשב על כך ברצינות, עד ששרון התמוטט. במידה מסויימת זה מזכיר לי את לוי אשכול נכנס לנעליו העצומות של בן-גוריון. עם כל החשש אז בציבור, היטיב אשכול לאחד ולרפא פצעים, ועוד להיות ראש הממשלה של ששת הימים. בזמן הקצר שעבר פעל אולמרט היטב נגד החמאס והשכיל לדחוק את הפלסטינים לפינה. הוא גם הבין שאי-אפשר להמשיך בעמימות של שרון, ושלא יהיה לו מנדט לפעול אם לא יציג בגלוי את תוכניתו, גם בניגוד לעמדת היועצים השונים. הוא גם לא ביקש אישור אמריקני מראש, אלא הודיע להם על כוונותיו, כדי שלא להפתיעם. מהלכיו להרכבת ממשלה רחבה שונים בתכלית מאלה של שרון, וגם האנשים שעמו שונים עד מאוד. ומעל הכל - שרון לא יפריע לו. כל זה עדיין איננו ערובה להצלחה.

ואנו חוזרים לאיום הקיומי שמרחף מעל ראשה של מדינת ישראל - החל באיראן, דרך סוריה, חיזבאללה ואל-קאעידה של עיראק, ועד חמאס הפלסטיני. נשיא איראן מדבר כמו נאצר, והמוטציה האיסלאמית (שאיננה האיסלאם האמיתי) מאיימת על עולם ומלואו. אכן, אנחנו נכנסים לתקופה קשה ומסובכת. בחג החירות והגאולה אנו מייחלים שריבון העולמים, צור ישראל וגואלו, ישלח לנו את ברכתו ואת ישועתו, ויצליח את דרכו של ראש ממשלת ישראל הנבחר. גודל האתגר וכובד המשימה, אנו מקווים, יחשפו בו חכמת הנהגה ותעצומות נפש במידה הנדרשת לעת הזאת, שהיא שעת מבחן והכרעה בכל התחומים החשובים.