כאב ותקווה בבית החולים לחולות בפיסצ'ולה

בוקר חם ובהיר קיבל את פניי. נכנסתי למונית הלאדה הכחולה, שעוד רבות בדמותה נוסעות ברחבי העיר. הנהג היה במצב רוח מרומם, הגביר את המוזיקה שנישאה ממכשיר רדיו זעיר והחל מנענע את כתפיו, כמנהג האתיופים בשעת רוממות הרוח. מדי פעם הסתכל עליי דרך המראה, חייך ומצמץ בשפתיו, והבהיר לי באנגלית עילגת ש"מוזיקה אתיופית היא מוזיקה טובה". מעמיד אותי על מקומי, כאילו ביקשתי לומר אחרת.

הנוף בדרך מביתי ברחוב בולה אל המקום שאליו אני נוסעת, משתנה מול עיניי. בולה הוא רחוב מודרני: הכביש רחב, חנויות מציעות מרכולות מצועצעות, נערים מצחצחים נעלי עוברים ושבים, ירקנים מנופפים באננס טרי. רק חמש דקות נסיעה והנה, נדמה שאני בעיר אחרת: בקתות בוץ, נחלי ביוב ברחובות, דרכי עפר, קבצנים. ובכל זאת, בכל רגע המונים הולכים ברגל, יעדם לא ידוע, עטופים כולם בלבן. הם מזכירים שכמו שהאפור יכול להיות אפור מאוד, גם הלבן יכול.

40 דקות לאחר מכן אני טובלת בים של ירוק. הגעתי לאחד המקומות הכי עצובים באדיס אבבה, ועם זאת מקום מעורר תקווה עד-כדי העלאת חיוך. אני בבית החולים לנשים החולות בפיסצ'ולה. מה זה בדיוק פיסצ'ולה? טרם הביקור לא ידעתי דבר וחצי דבר על התופעה הזו, חרף היותה נחלתן של נשים כה רבות באפריקה. האמת? מעולם אפילו לא שמעתי את המילה. או שאולי שמעתי, אבל כמנהג מערביים-שבעים-לבנים היא פשוט נטפה מאוזניי, נסחפה עם הזרם.  

"הכפר ובני המשפחה מנדים את הנשים". בית החולים (צילום: מור פרנס)

הגוף הולך ונעלם

פיסצ'ולה היא תוצאה של תהליך לידה שהשתבש. הנשים החולות, בדרך-כלל קטנות בגילן ובמידות גופן, סבלו מתת תזונה נוראית במשך כל תקופת ההיריון שלהן, אך נדרשו לעבוד בשדה ובבית עד רגע הלידה ממש. כפי שעושה כל יולדת אחרת בעולם, בתום ההיריון גם הן כורעות ללדת. אלא שבשל חולשתו של הגוף, בשל עבודת הפרך (סחיבת עצי הסקה, העלאת מים מן הנהר, טיפול בילדים - כל העבודות שגברים לא עושים באתיופיה, ונשים עושות מרגע שהן עומדות על רגליהן שלהן), בשל בעיות תזונה קשות, ומכיוון שהן מעולם לא קיבלו את כל הוויטמינים שהן צריכות (בוודאי לא בתקופת ההיריון), חל שיבוש בזמן לידה. התינוק, שגודלו רגיל, לא מצליח לעבור באגן וברחם הקטנים של הצעירה ההרה.

מפאת בורותה של היולדת ושל המשפחה והחברה המקיפה אותה, ניסיונות הלידה יכולים להימשך עד ארבעה ימים, שבהם האישה דוחפת ודוחפת בניסיון ללדת. במדינות המערב קולטים את המצוקה אחרי זמן קצר ומפנים את היולדת הישר לניתוח קיסרי, שמציל את חיי התינוק ואת בריאותה של האישה. אולם כאן ניתוחים קיסריים הם כמעט פיקציה, בוודאי בכל מקום שאינו אדיס אבבה. מה גם שהסביבה הקהילתית לא מיטיבה לזהות את חומרת המצב, ולעתים אף מפנה אצבע מאשימה

כלפי האישה, שלכאורה אינה משתדלת מספיק כדי להביא את הוולד לעולם. כך יוצא שאחרי ימים ארוכים של לידה, שבהם היולדת כורעת (או בעצם מתכופפת כמי שעושה את צרכיה), הוולד מוצא סוף-סוף את דרכו החוצה כשהוא מת וקר. האישה ניזוקה עד-כדי-כך ששלפוחית השתן שלה נקרעה, ומאותה נקודה ואילך אין ביכולתה לשלוט עוד בצרכיה.

הנשים המסכנות הללו, אם בכלל אפשר לקרוא "נשים" לילדות שהוכרחו להינשא ולהרות בגיל 12, נאלצות להתמודד עם הבושה והסירחון הנלווים לתופעה של אי שליטה בצרכים, ועם התווית שדבקה בהן כמי שאינן מסוגלות להביא ילדים לעולם. בחלק גדול מהמקרים הן מגורשות מהבית ובעלן מוצא לו אישה חלופית. בחלק אחר של המקרים הן נכלאות בטוקולים (בקתות מסורתיות) נפרדים, חשוכים ומזעריים, והיציאה מהם נאסרת עליהן במשך שנים ארוכות. כך למשל אחת מהמטופלות בבית החולים שהתה תשע שנים תמימות בטוקול חשוך, האחרת שבע שנים והשלישית שנתיים. הכפר והמשפחה מתרחקים מהן, מנדים אותן, ובפועל מצפים מהן למות מהר. ובשקט.

חלק גדול מהנשים סובל משיתוק באזור האגן והרגליים בשל הכריעה הממושכת בלידה, או בשל השכיבה בתוך הטוקול באותה תנוחה במשך שנים כה ארוכות. הגפיים מתנוונות, השרירים נשדפים, והגוף הזה, שפעם היה גופה של אישה בריאה, עובדת ופורייה, הולך ונעלם. הוא נדמה יותר ויותר לגופו של גוזל קטן וצנום.

"לובן שיניהן בוהק כנגד צעיפים צבעוניים". נשים בביה"ח (צילום: מור פרנס)

לחייהן הוורודות של ילדות שהיו מזות רעב

והנה בית החולים הזה, שהוקם לפני כ-30 שנה על-ידי רופא עם לב רחב בשם ד"ר רג'ינלד האמלין, והוא כולו לבן, ומסודר, ונקי. במסדרונות ובגינות המפרידות בין החדרים מסתובבות להן ילדות רחוצות, נקיות, מחייכות. בידן האחת צלחת עם ארוחת הערב, בידן השנייה לחם. חלקן סורגות, חלקן מסתודדות, וכולן, עד האחרונה שבהן (בסך-הכל 140 מטופלות נכון ליום הביקור שלי שם), נראות קטנות וחלושות - אבל חייכניות. לובן שיניהן בוהק כנגד צעיפים סרוגים צבעוניים, מתנת נשים ברחבי העולם הסורגות במיוחד בשבילן.

הסיפורים האנושיים שנחשפים שם מכמירי לב. פגשתי ילדה מצ'אד, דוברת ערבית בלבד, שהובאה לאתיופיה בדרך חתחתים רק כדי שתטופל בבית החולים. עם הגיענו למקום נתבקשנו לדלות ממוחנו את ארבעת המילים שאנחנו זוכרים משיעורי הערבית בתיכון. אף-אחד מאנשי צוות בית החולים אינו דובר

בית החולים לנשים החולות בפיסצ'ולה‏ (צילום: מור פרנס)

1

2

3

4

5

ערבית, והילדה - היא הרי עדיין רק ילדה - רצתה לשוחח עם מישהו על הטראומה שעברה.

יש שם ילדות שהיו מזות רעב, על סף מוות, וכעת לחייהן ורודות. כל האחיות והמטפלות במקום הן מטופלות שהחלימו, ונשארו במקום לאחר שהוכשרו לתפקיד. יש שם אפילו מטופלת שכיום מבצעת ניתוחים, אפילו שאין לה השכלה רפואית רשמית.

המטופלות שמגיעות למקום עוברות ניתוחים לשיפור מצבן. חלק מהן תסתובבנה כל חייהן כשלגופן צמודות שקיות לאיסוף הצרכים, אולם כבודן העצמי הושב להן, תחושת השייכות שוב התעוררה בהן. זו גם הסיבה לכך שבבית החולים הכל נעשה באופן קולקטיבי: חדר ההתאוששות הוא בעצם אולם ענקי, ובו ניצבות עשרות מיטות בשורה, האחת לצד השנייה. אפילו בחדר הניתוח מנותחות ארבע מטופלות במקביל, כדי שלא ירגישו לבד. מי היה מאמין.

במשך כל הביקור הסתובבתי עם דמעות בעיניים. לא קל לראות ילדות קטנות, לפעמים צעירות מאחותי הקטנה (טפו-טפו-טפו, שתהיה בריאה לעולם ועד), גופן הקטן צנוף, והן מוטלות על מיטת בית חולים ענקית. גם הריח קשה מאוד, שכן למרות העובדה שהניקיון במקום קפדני מאוד, חלק גדול מהנשים עדיין סובלות מ'נזילות'. אד חזק של שתן נישא באוויר, מלווה אותנו במעבר מחדר לחדר, ממיטה למיטה.  

"תחושה של תקווה". עבודות רקמה של החולות (צילום: מור פרנס)   

הגוף כולו צועק נגד אי הצדק

ביקור בבית החולים הזה הוא חוויה מטלטלת, מעציבה, מדכאת ומעודדת. לפעמים מקומות כאלה נותנים תחושה שהם רק טיפה בים. הרגשה מייאשת שלא משנה מה ייעשה, לעולם לא יהיה סיפק בידינו לפתור את כל התחלואים, להקל על כל המצוקות. ואילו שם דווקא הרגשתי תחושה של תקווה. המקום נקי כל-כך ומסודר, אין באדיס בית חולים יפה כמוהו, והנשים המגיעות אליו קונות בזכותו אחיזה בחייהן. בית החולים הזה, שכל שירותיו ניתנים בחינם, לא רק מטפל בסימפטומים של הבעיה וזורק אותן בחזרה לחייהן חסרי הרחמים. אנשיו גם מלמדים את הנשים לקרוא ולכתוב, לדעת את זכויותיהן ולעמוד עליהן, ואפילו לרכוש כישורים מקצועיים שונים.

אז ככה זה, אישה לבנה ואישה שחורה, והדין אינו אותו הדין. זו ככל הנראה תלד בבטחה, וזו עלולה לנהל חיים שלמים בבדידות, בחשיכה ובכאבים, רק בגלל שנולדה בחלק זה של העולם, ולא באחר. הגוף כולו צועק נגד אי הצדק. הרחם, גם אם עוד לא ידע לידה, יודע שזה לא הוגן. וכך מטיחה הארץ הזו את עצמה בפניי, ואי אפשר להתחמק.

בכל יום נדחקות מתוכי שאלות: האם מוסרי לחיות חיים של שפע לצד מי שאין לו מה לאכול? האם הוגן להמשיך לנהל כאן חיים מערביים, כש-20 מטר מהכביש הראשי שולטים בערות, ריבוי ילדים, הטייה ג'נדריאלית בוטה נגד נשים? דבר אחד בטוח: בכל יום נפתחים מחדש והלב והעיניים, נכונים לקלוט את מה שיבוא, בלי לתת הנחות. לכל מי שבא לכאן אני אומרת שזו ארץ שלא משאירה אותך אדישה. פה מרגישים את מה שאולי לא הרגשנו כל החיים, וגם בזה יש מן הנחמה.

איך אפשר לעזור לבית החולים?

גברת רות קנדי, נוצרייה אדוקה שמצהירה שכבר שנים שהיא "מתפללת לשלומה של ירושלים", מסייעת בהתנדבות בניהול בית החולים ושמחה להסביר כיצד אפשר לסייע. "בית החולים הצליח לגייס לאחרונה די משאבים כדי לפתוח שישה סניפים ברחבי אתיופיה", היא אומרת. המשמעות ברורה: נשים שעד כה לא היו מסוגלות להגיע לבירה, יוכלו לזכות מעכשיו בסיכוי אמיתי לחיים רגילים.

מנהלי המקום מתכננים לבצע ניתוחים קיסריים בסניפים, במקביל לחינוך הקהילה, אך הציוד לביצוע ניתוח קיסרי יקר - והמשאבים מוגבלים. סט כלים לביצוע ניתוח קיסרי עולה 1,000 דולר, ומי שחפץ יכול לתרום כפי שכיסו מתיר, גם אם מדובר בתרומה צנועה, ולציין שהוא מייעד את תרומתו לכך. עוד חסרים: מכונות הרדמה (גם מכונה מיד שניה במצב טוב), וכן טכנאים המיומנים בתיקון ציוד רפואי. סניפי בית החולים זקוקים לחקלאים שיאמנו את הנשים השוהות בהם בנושאים שונים כגון גידולים והשקייה, וגם למומחים למחלבות ומוצרי חלב שיסכימו להפוך את עדר הפרות שנמצא היום באחד הסניפים (כפר במרחק שעתיים מאדיס) למחלבה יצרנית ופועמת.

אולם הדבר לו גברת קנדי הכי זקוקה הם טכנאי אולטראסאונד, שיעבירו טכנאים מקומיים קורס בן שבועיים-שלושה. היא מבטיחה מגורים הולמים וחוויה בלתי נשכחת למי שיעז להרחיק עד אתיופיה.

המעוניינים בפרטים מוזמנים לפנות אליה לאימייל fistula-hospital@ethionet.et. אפשר, כרגיל, לפנות אליי לאימייל morynet@gmail.com.

משהו קטן, לפני סיום: אני רוצה להודות על התגובות החמות בעקבות הטור הקודם, שהוקדש ללהקת ילדי הרחוב אדונייה. דברים נהדרים התפתחו מאז בשל ההיענות שלכם, ועל-כך אין לי אלא להודות מכל הלב. מבטיחה לעדכן אתכם בהתפתחויות בהמשך.

• מור פרנס, 31, עורכת דין, שוהה עם בן זוגה בשליחות באדיס אבבה