מי אמר שהייאוש יותר נוח?
החברים הנשואים היו מתחלפים איתי מיידית כדי לחוות את החופש שאני חי, הם פשוט לא מבינים שמבחינתי המצב הנוכחי הוא בית כלא, והמצב שלהם עדיף בהרבה על שינה באלכסון, קיפול שמיכת הפוך לבוידעם באפריל, זריקת הבגדים בבית היכן שבא לך ובני זוג מזדמנים. השלב השני של החיים שלי מחכה. אם תמצאי אותי, בין דפיו האלקטרוניים של אתר זה או אחר, חפשי את הרקפת מתחת לסלע, אני עדיין שם
לבד בעיר זרה. בחלומות הכי שחורים שלי לא האמנתי שזה יקרה, אבל גם הסיוטים שלי מתגשמים להנאתם. האם הבדידות שאני חווה קשורה אלי, כי אני לא סובל להיות לבד, או שהיא מנת חלקם של אלה שפנו עורף לחברה ולעם שלהם והחליטו לרדת מהארץ?
המקומיות מאוד שונות תרבותית ממה שהייתי רגיל אליו בארץ. הן מאוד פתוחות ברמה המינית, אבל ילדותיות ברמה של גן חובה בארץ. השיחה בדרך כלל מסתובבת סביב נושאים ריקים מתוכן, שמעלים אבק בראש של כל אדם נורמלי. אני מתגעגע לשיחות הציניות שהיו לי בארץ עם החברים שלי.
הזירה המקומית מציגה מספר יורדים ויורדות מהארץ שבאו להתנחל כאן לתמיד, אם כי על פי המזוודות בכניסה לבית שלהם, הם אוטוטו חוזרים לארץ. ברוב המקרים הם אופורטוניסטים מעצבנים שלא הייתי נוגע בהם עם מקל של מטאטא, אבל הצורך בחברה דוחק בי ליצור איתם קשרים ולנסות להתחבר אליהם. וכך אני מוצא את עצמי מחזר על הפתחים, מנשק מזוזות, ומקווה שיבוא איזה דייט מיוחל עם בחירת לבי, האחת והיחידה, יונה צחורה בים של סחי.
אולי זה עונש מאלוהים על שעזבתי את ארץ הקודש?
חלומות לחוד ומציאות לחוד. הדייטים, בין אם הם אורגנו על ידי חברים, ובין אם הגיעו מאתרי האינטרנט השונים, רק מדכאים יותר ויותר, הן בתוכן והן מבחינת ההתאמה. אולי זה עונש מאלוהים על שעזבתי את ארץ הקודש? אולי אני צריך לחזור? אולי הבעיה היא בעצם בי?
בעבודה אני אומר לעצמי שאני חייב לשמור על הערכים שלי, לא לתת לעבודה לדרוך עלי, ואולי זה הלקח שאני צריך לקחת ביחס לחיים, לא להתקפל, להאמין שיש אפשרות אמת למצוא את החברה שלי כאן, זאת שעדיין לא יודעת כמה צחוקים יכולים שני מבוגרים לעשות כשהם שוכבים על הגב במיטה, מביטים למעלה לתקרה לפני שהם נרדמים, כשההורים לא שם להשתיק אותם בשעת לילה מאוחרת.
נמאס לראות את הפרסומות הדביקות עם המשפחות והילדים, ולחשוב שהדמויות שם יותר צעירות ממני וכבר נמצאות איפה שאני רוצה להיות. החברים הנשואים היו מתחלפים איתי מיידית כדי לחוות את החופש שאני חי, הם פשוט לא מבינים שמבחינתי המצב הנוכחי הוא בית כלא, והמצב שלהם עדיף בהרבה על שינה באלכסון, קיפול שמיכת הפוך לבוידעם באפריל, זריקת הבגדים בבית היכן שבא לך ובני זוג מזדמנים.
השלב השני של החיים שלי מחכה, ואני כאן בעיר זרה, שפה שונה, תרבות אחרת, מנטליות לא מוכרת, מציאות מוזרה.
אם תמצאי אותי, בין דפיו האלקטרוניים של אתר זה או אחר, או בתור בליינד דייט אקראי שיזם מכר משותף, חפשי את הרקפת מתחת לסלע, אני עדיין שם, מחכה לך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
