שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ואז הלא-חוקית זורקת אותך

    את, שידעת לשגר לי את מיטב הרפרטואר הכחול הזה ודיברת איתי על כל נושא שבעולם, לא יכולה עכשיו להוציא שתי מילים מהפה שלך? וכך זה נמשך, עד שאתה מבין שנשארת פתאום לגמרי לבד ברחבת הריקודים של העולם האסור

    פתאום זה קורה, הלא חוקית שלך זרקה אותך. פתאום נגמר לה, כי היא אהבה יותר/פחות מדי, התגעגעה יותר/פחות מדי, או שסתם הורדת את הטמפרטורה במזגן של דירת התענוגות במעלה אחת ונהיה לה קר. מה זה משנה? אתה פתאום לבד, בדד, כמו בשיר של זוהר.

     

    ומה אז? מה עושים? שרים לה מתחת לחלון? שולחים לה סמסים עצבניים ודביקים? מחכים לה ביציאה מהעבודה?

     

    אז אתה נותן לה את הזמן, מבין שקרה משהו ומנסה להדחיק את הפיוזים שקופצים אצלך כמו ילדים בגן שעשועים. בדרך כלל זה נמשך יומיים שלושה. אתה באוטו או בבית, אבל העיקר לבד, מחייג בעצבים - ומקבל מענה.

    "הלו..." עונה הקול המוכר.

    "מה קורה?" אתה שואל.

    "כלום, אני עסוקה, נדבר יותר מאוחר?"

     

    בדרך כלל היותר מאוחר הזה נמשך עוד כמה ימים, ואם ניסית לדובב אותה, אולי זכית לעוד קצת מהמוכר והידוע של "אני צריכה קצת אוויר" או "אמרתי לך שנדבר יותר מאוחר, לא מתאים לי עכשיו".

     

    מה קרה, בלעת את הלשון? את, שידעת לשגר לי את מיטב הרפרטואר הכחול-הכחול הזה ודיברת איתי על כל נושא שבעולם, לא יכולה פתאום להוציא שתי מילים מהפה שלך? מה נסגר? וכך זה נמשך ונמשך, עד שאתה מבין שנשארת לבד ברחבת הריקודים של העולם הלא חוקי.

     

    נותר חסר אונים לחלוטין כמו רובינזון קרוזו על אי בודד

     

    אתה נכנס לתהליך של אבל. אתה מוריד במשקל, מוריד ת´זבל ומוריד את הכלב שאין לך, כדי להיות כמה דקות לבד כדי לחשוב. ובעיקר, אתה לא מצליח לגבש שום תוכנית פעולה.

     

    אתה מגלה, לחרדתך, שלמרות שחשבת שאפשר בלי, גם לנואפים חסרי מצפון כמוך יש רגשות כלפיה. ופתאום אתה, שידעת לתמרן, לתחמן, לסובב ולהפוך את כל העולם כדי להיפגש איתה במקומות ובשעות יוצאות דופן, נותר חסר אונים לחלוטין כמו רובינזון קרוזו על אי בודד, ומה שנותר לך הוא לשפשף.

     

     

    אבל זה לוקח כשלושה שבועות בערך, ואז אתה קם למציאות חדשה. בדרך כלל מי שחוטף את המנה זו החוקית שבבית. פתאום מורעפת עליה כזאת צומי שלא זכתה לקבל מאז ימי רווקותכם בדירה השכורה. סמסים מתוקים ודביקים (ואז אתה מגלה שגם החוקית מכירה את הטכניקה הסלולרית, אבל מדחיק). חיבוקים ונשיקות חמות ביציאה ובכניסה הביתה, יציאות משותפות, זיונים שלא מהעולם הזה, ובעיקר - ישנים כמו שתי כפיות, כי במצב שאתה נמצא אתה דבוק אליה לרגל כמו ילד שלא רוצה שאמא שלו תלך מהגן. מספיק שההיא נטשה אותך, ואתה ממש לא רוצה להישאר לבד.

     

    נשארים רק השירים והמקומות שעוד מדגדגים כשאתה עובר לידם

     

    וככה עובר עוד יום ועוד יום, נשארים לך רק השירים והמקומות שעוד מדגדגים כשאתה עובר לידם. ואז מפציע יום חדש, אתה כבר לא חושב עליה כל חמש דקות. אתה מתחיל להחלים. לפעמים היא זו שתשאב אותך אליה בסמס קצר שכולל מילים קצרות כמו "מה המצב?" או "התגעגעתי" הנבזי, שדוקר אותך בלב ומבלבל אותך לגמרי. אבל קאמבק אין, כי אתה יודע שמקל שנשבר לא מתחבר לעולם להיות אותו הדבר.

     

    אבל מה עכשיו? לאן? מי? מה? הרי בבית מיצית את העניין. הזדיינת כמו שפן, והחוקית שלך מפחדת להתלבש לידך שמא תתנפל עליה שוב בפעם השנייה מהבוקר. השגרה חוזרת לחייך ועוטפת אותך במין חום מגן כזה, אבל היא לפעמים חונקת. ואתה מוצא את עצמך באוטו, עסוק במחשבות, וכמעט נתקע בזו שלפניך שבדיוק מסמסת תוך כדי נהיגה, כנראה למאהב שלה.

     

    אתה מרגיש בודד ונעזב, וכולם סביבך בעניין ומחייכים ברחוב לעצמם. ושוב אתה נגרר למחשבות על החיים האחרים ועל העולם שהיית בו ושאתה כל כך רוצה לשוב אליו, אפילו לסיבוב קצר. אבל מה עושים עכשיו? מפרסמים מודעה בעיתון? יוצאים לפיק-אפ ברים? נרשמים לחוג ריקודי עם? או שבעצם לא, כי לפעמים לא צריך ללכת רחוק מדי או לחשוב יותר מדי. זה פשוט קורה לך. כי אתה כבר שם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מנסה להדחיק את הפיוזים שקופצים
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים