יומן מסע: שישי ל' בניסן

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" - תורת המוציא שם רע (ויקרא רבה פרק ט"ז, פסוק ב') 

לא הרחק מקיבוץ יפתח נפגשנו הבוקר, ביום ה-42 והאחרון למסע בשביל ישראל. את הבוקר פתחנו בטקס הקבוע, אלא שהפעם המילים שקראנו מדי יום הפכו לשירה משותפת. הכל התכנסו ושרו בקול גדול "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת".

כ-350 איש הלכו איתנו היום: כ-40 חבר'ה מהמכינה על-שם רבין הפועלת במדרשה שליד אורנים, ויחד איתם צוות המדרשה כולו; חברים מגרעין עודד שהתיישב לפני שנים רבות בקרית שמונה והיום חבריו מפוזרים במקומות שונים בארץ; קבוצת "צעד קדימה" שפועלת למען חולי שיתוק מוחין; וכמובן, אנשים שבאו ממקומות רבים בארץ.

תלמידי הישיבה בקרית שמונה הצטרפו למשפחת שכטר, שהלכה לזכר בנם אלנתן; היו גם משפחת אליסיה ורובי הופמן ממטולה, שבנם אָלֶה עליו הם סיפרו בטקס הבוקר נהרג באסון המסוקים; הצטרפה משפחת אביסף שבנה רועי נרצח בפיגוע בסיני בערב שמחת תורה לפני כשנתיים וחצי; היתה אורית רוזנבליט, אחותו של קובי ברג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שדיברה על אחיה ועל משמעות ההיאחזות בחיים.

את יום ההליכה התחלנו בירידה במורדות הרי נפתלי לכיוון קרית שמונה ותל חי. הלכנו על קצה המצוק בדרך המשקיפה על נופי עמק החולה. בחורשה יפה התיישבנו לקיים את הסדנה היומית, וכמו בכל יום שישי למדנו מתוך פרשת השבוע, שהפעם היתה פרשת תזריע-מצורע.

התייחסנו לפסוק "זאת תהיה תורת המצורע", ותהינו מהי תורת המצורע. קראנו מדרש מתוך "ויקרא-רבה" לפיו היא בעצם תורת "המוציא שם רע". בסיום הלימוד שרנו יחד, 350 הולכים נרגשים, "מי האיש החפץ חיים".

המשכנו ללכת בדרך יפה ומהנה כשפנינו לתל חי, עד שהגענו לארי השואג. פגשנו שם שני ראשי מועצות מהאזור, ראש המועצה האזורית גליל עליון אהרון ולנסי, וראש המועצה האזורית מבואות חרמון בני בן מובחר. השניים באו לברך אותנו לסיום המסע וליום ההליכה האחרון.

מול הארי השואג ערכנו טקס סיום משלנו בצוותא עם עליזה מ"צו פיוס", ומוטי זעירא מהמדרשה שליד אורנים. סיכמנו את השבוע האחרון למסע, ואת 42 הימים שהלכו ביחד. "תם ולא נשלם", אמרנו.

נתי מלכיור, שהלך איתנו תשעה ימים, קרא לנו שיר יפה שכתב על חוויותיו בשביל:

"אני כאן בשביל ישראל,

לא בשבילי הפרטי,

המוביל מהבית לישיבה,

לאותם חברים ולאותה מחשבה.

אני צועד איתו ואיתה,

האחרים,

האח - רֵעִים,

ודרכינו המקבילות נפגשות,

אולי בפעם הראשונה.

אני לא כאן בשבילי, האני, הפרטי,

אני כאן בִּשְבִיל ישראל".

רגע לפני פרידה שלפו חברי המדרשה בקבוקי יין וכוסיות, וכולנו הרמנו כוסות "לחיים" תוך כדי שירת "ולפעמים החגיגה נגמרת... לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" אדירה. שבת שלום, איחלנו אלה לאלה, ולהתראות ביום העצמאות.

• רוצים להיפגש? אתם מוזמנים לפורום "נפגשים בשביל ישראל"