שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    לזכור דרך היצירות
    "לגדול אצל הורים שעברו תופת כזו לא היה קל, הם היו מלאי חרדות עד יומם האחרון", מספרת ננה, מגולשי פורום אמנות, המפרסמים יצירות העוסקות בהוריהם ניצולי השואה ומספרים את סיפורם המרגש

     

    השואה של משפחתי - נח שמיר

     

    אני בן יחיד לשני ניצולי שואה שהתחתנו לפני מלחמת העולם, עברו אותה יחד ויצאו שבורים ודי מבוגרים ממנה. הגעתי לעולם אחרי כל זה הוגדרה ע"י הרופאים כנס רפואי (לגבי אימי).

     

    אימי היתה בת למשפחת רבנים מפוארת בוורשה. אביה היה אחד מהרבנים הראשיים של העיר. אבי בא ממשפחת סוחרים מעיירה קטנה בסביבה. לאימי היו שישה אחים ואחיות, הבכורה שבהן רופאה שעבדה עם יאנוש קורצ'ק וגם הלכנ אל מותה איתו ועם הילדים. אימי היא הניצולה היחידה מהמשפחה. לאבי היו חמישה אחים ואחיות. שתיים ניצלו - הבכורה שעלתה עם משפחתה ארצה לפני המלחמה והקטנה שנפטרה בארה"ב לפני שבועיים וממנה אני יודע את תולדותיהם במלחמה.

     

    המזל היה שאבי היה תמיד פסימיסט ודאגן ולכן, בניגוד לשאר, האמין שעם הגרמנים זה ייגמר רע. הוא שכנע את אימי ואת אחותו הצעירה ובעלה הטרי

    לברוח דרך תעלות הביוב מגטו וורשה וכך עשו והתגלגלו עד לצד הרוסי. גורלם לא שפר שם והם נשלחו לחטוב עצים במחנות עבודה בסיביר. ההבדל היחיד בין הרוסים לגרמנים היה שההשמדה אצל הרוסים לא היצה אידיאולוגיה ולא מטרה, אבל התוצאה הייתה דומה. רק הצעירים והחזקים שרדו וביניהם גם הורי והאחות ובעלה. הם הצגלגלו לקזחסתן ואחרי המלחמה היו פליטים בגרמניה, מחכים לעלייה לישראל שבה נולדתי אני, לפני עלייתם ב-49.

     

    לתמונה המצורפת קראתי "תהומות". היא צויירה בזמן מלחמת לבנון, אבל היא מתאימה גם כאן

     


    צוללים לתהומות הכאב והשכול. (ציור: נח שמיר)

     

    בבית לא דיברו אצלנו הרבה על השואה אבל היא העיקה עלינו והייתה שם תמיד. הורי עטפו אותי בצמר גפן בצורה היסטרית ודאגו ששום רע לא יגיע אלי, אבל טראומת השואה חיה אצלי במצב מתמיד. כתבתי על כך מאמר שהופיע במגזין "האייל הקורא":  בעקבות התגובות שקבלתי לצילום המצורף, שצולם ביער פולני וקראתי לו "קרן אור בחשכת היער" (ראו תמונות צד ימין).

     

    אני לא זקוק ליום השואה ולתזכורות בנושא. זהו חלק אינטגרלי ממהותי. מעולם לא היו לי סבים וסבתות וכמעט גם לא דודות שהכרתי. החלל הפעור הזה תמיד היה בעל ממשות, לא פחות מכל דבר ממשי אחר. ממשפחה ענקית, נשארתי עם שלושה בני דודים כקרובים יחידים ובלי אף קרוב דם מדרגה ראשונה (מלבד ילדי, כמובן).

     

    שני הורי היו ניצולי השואה והיום אינם בין החיים -רחלה2

     

    אבי היה נער שזמן המלחמה, שניסה לפרנס את משפחתו הקטנה בעבודות נגרות ובמעט הכסף למצוא מקום לקנות דברים למשפחתו הרעבה. עבר גלגולים במחנות הכפיה והצליח לברוח מרכבת ההשמדה. בסוף המלחמה הכיר את אמי כשהוא אז רק עם 37 ק"ג עליו. ממשפחתו לא נשאר איש רק הוא לבדו.

     

    אמי היתה יותר תחמנית, היא ניצלה את יופיה ודובבה את החיילים הגרמנים להביא לה למקום מחבוא אוכל... את האוכל הייתה משחילה דרך מרזב אל משפחתה ממשפחתה שרדו רק 4 אחיות מתוך 9 ילדים והוריה ניספו. אני כדור שני חייתי את הסיפורים יום יום שעה שעה יותר במעשים פחות בדיבורים. שכן כמו הרבה יוצאי שואה הם "החביאו" אוכל ואביזרים בפינות נסתרות בבית. אמי הלכה לעולמה לאחר מחלה קשה לפני12 שנה. אבי נפטר לפני חצי שנה ממחלה הרסנית הידועה לשמצה כשהוא משאיר בי חלל ריק. 

     

     


    קרן אור מלטפת. יצירה לזכרו של האב שנפטר. (ציור: רחלה 2)

     

     

    לזכר משפחת סבי- משפחת באומן - מריגה, לטביה  -איילת עמית

     

    ההורים גיטל וזלמן ובנותיהם- שיחד עם רבים מבני הקהילה ניספו כאשר רוכזו בבית הכנסת- שהועלה באש. הדפס רשת 10 על 10 ס"מ.

     


    "גהינום" (איילת עמית)

     

    דור שני לניצולים - ננה251

     

    בת לשני הורים יוצאי פולין, אב שהיה באושוויץ, עם פרוץ המלחמה נישאה אימי במהירות וברחה לרוסיה עם אחיה ומשפחתו, אמי הייתה נשואה (לא לאבא שלי), בעלה גוייס לצבא הרוסי והיא הייתה בהיריון וילדה בן, היא איבדה כל קשר עם בעלה,עלתה לארץ עם בנה, אחיה ומשפחתו ב-1948. עדים אמרו לה שראו את בעלה נורה.

     

    היא קיבלה דיור ברמלה, נוצר קשר עם אבי שאותו הכירה בצעירותה ואף הייתה מאורסת לו, הוא עלה ארצה הם נישאו ואני נולדתי 1950 , אבי חי כל חייו (עד 65) בטראומת המילחמה, הוא לא סיפר כמעט כלום על מה שעבר, מלבד סיפור אחד,כששאלתי אותו מדוע קטועה לו חלק מהאצבע כולל הציפורן, הוא סיפר שצחצח נעלים של קצין נאצי והצחצוח לא מצא חן בעינו אז הוא הכניס את האצבע של אבי לדלת וטרק בחוזקה והאצבע נחתכה. לא היו לי סבתות וסבים הרבה מהדודים והדודות ניספו בשואה, לגדול אצל הורים שעברו תופת כזו לא היה קל, הם היו מלאי חרדות עד יומם האחרון, יהי זיכרם ברוך.

     

     


    מסע מפרך לישראל. (ציור: ננה251)

     

    זכרון ליום השואה והגבורה - יורם לילך

     

    למזלנו אף אחד מבני משפחתי לא ניספה בשואה. אמא ועוד ששת אחיה והוריהם הגיעו ארצה בזמן כציונים בוני הארץ אותו הדבר גם מצד אבא. הם הלכו להתישבות והקימו משפחות בכפרים ובערים. אני חושב בצורך להזכיר מידי שנה ולא לשכוח - יום זה חשוב לכל עם ישראל - יום של הזדהות עם הקרבנות- תחת הסיסמה-- לא עוד. רציתי להביא תרומתי בעבודה - המסמלת תחושת הכאב - במבט ובפני הבטון.

     

     


     

    כאב בפני הבטון. (ציור: יורם לילך)

     

     

    ניצחנו, לא הצליחו לשבור אותנו - רות ב

     

    כפי שכתבתי הורי למזלם לא חוו את השואה, גם הם יוצאי צפון אפריקה- מרוקו, וסיפרו שכבר עמדו לרכז אותם במחנות אך ברוך השם בסופו של דבר התכנית לא יצאה לפועל.

     

    אני מוסיפה שיר שניראה לי מתאים ועבודת פוטושופ על ברוש ירושלמי. זה ניראה לי מתאים כי העובדה שלא הצליחו לשבור אותנו אז והיום לא ניתן שישברו אותנו מראה שניצחנו (התמונה מצד ימין).

     

    סבא וסבתא של פז - אליUSA

     

    סבתה של פז (מצד האמא) ניצולת אושוויץ וכשעלתה ארצה הייתה בגוש עציון ועם נפילתו נשבתה בידיי הליגיון הערבי...אבל לסיפור אין סוף עצוב היא והסבא חיים עד עצם היום בתל אביב והציור נמצא אצלי כי היא לא אהבה אותו...חשבה שהוא לא מחמיא לה (התמונה מצד ימין).

     

     


    פורסם לראשונה 24/04/2006 13:17

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רות ב. פורום אמנות
    איור: ruth, פורום אמנות
    אליUSA, סבא וסבתא של פז, פורום אמנות
    איור: eli, פורום אמנות
    נח שמיר, קרן אור באפלת היער, פורום אמנות
    צילום: noach2, פורום אמנות
    ניצולים? עבודה של ננה251
    איור: nana2, פורום אמנות
    מומלצים