היא תברח לפני שיספיק לסלוח לה
הסליחה עלולה לגמד את האופי המוחלט של המעשה שלה. היא יודעת שהוא יסלח, אבל רוצה שלא יסלח לה לעולם. רק שייראה כמה היא מצטערת. אמרתי שגם אני רוצה שאשה תבגוד בי, אם העונש שלה הוא לשבת בלילה בפתח ביתי ולחכות שאפתח. היא חייכה אליי בכאב
נשארתי לישון אצל חבר הגר בבניין רב קומות. באמצע הלילה, הרגשתי מחנק מהקומות שמעליי ומתחתיי ויצאתי אל חדר המדרגות, בדרכי לשאוף אוויר צח ברחוב. ראיתי אשה יושבת על המדרגות. שתיים בלילה, והיא מחכה שהחבר שלה, הגר בדירה הסמוכה, יפתח את הדלת ויראה אותה יושבת מול הדלת. "הוא לא יודע שאני כאן", אמרה לשאלתי בקול שטוף
דמעות. לא הכרתי אותה לפני כן, אבל לא היססתי לנשק אותה על קודקוד ראשה. "אני לא מציעה לך לגעת בי", אמרה, "אני אשה בוגדנית".
היא יושבת כבר כמה שעות, והיא תשב עוד כמה שעות עד שהחבר יפתח את הדלת ויופתע לראותה מענישה עצמה. הוא חייב לפתוח את הדלת על דעת עצמו, אמרה. לאחר שיפתח, היא לא תגיד כלום. תביט לו בעיניים ותברח מהמקום. העיקר שייראה עליה את מידת העונש. היא תברח לפני שיספיק לסלוח, כי הסליחה עלולה לגמד את האופי המוחלט של
המעשה שלה. היא יודעת שהוא יסלח, אבל רוצה שלא יסלח לה לעולם. רק שייראה עליה עד כמה היא מצטערת.
"הלוואי שלא תדע", אמרה
התיישבתי מדרגה אחת מתחתיה, ודיברנו. רציתי להגיד, ונדמה לי שבעצם אמרתי, שגם אני רוצה שאשה תבגוד בי, אם העונש שלה הוא לשבת בלילה בחדר המדרגות, בפתח ביתי, ולחכות שאפתח את הדלת. היא חייכה אליי בכאב. "הלוואי שלא
תדע", אמרה. אמרתי לה שאני מתכוון ברצינות. אני באמת רוצה שאשה תבגוד בי בתנאי של אופי כזה. אני רוצה להגיד שהמעשה שלה הוא אצילות מוחלטת. לא יחסית, לא הרע במיעוטו, ולא שום צורה שיכולה להפחית ממנו כמות שהוא. אם לא הייתי מתבייש מעצמי, הייתי ממשיך לנשק את קודקוד ראשה בכל פעם שהתפרצה בבכי.
דיברנו שלוש שעות, כי לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים. אפילו לא הצעתי שנרד לרגע קצר אל הרחוב, לשחרר את הרגליים. היה לי חבל להחמיץ ולו דקה אחת שאני מביט בה בסביבה המדויקת הזו של עונש עצמי. היא ישבה שם כמו נסיכה שיושבת על כס הנסיכות. חדר המדרגות היה הארמון המפואר של רגש החרטה. אני לא מכיר ארמון מפואר ממנו.
נפרדנו בשעת בוקר מוקדמת, לאחר שהסכימה שאלווה אותה אל הרחוב. החבר לא פתח את הדלת, אבל היא כבר לא רצתה שיפתח. "העונש יהיה חמור יותר אם הוא לא יידע לעולם", אמרה בתחושה של ניצחון מלא על עצמה. עמדתי והבטתי בה מתרחקת. היא הלכה בגוו זקוף של אשה שמקבלת עליה עונש. צעדיה היו ברורים. היא לא תחזור לכאן לעולם. אשה יפה.
אילו היתה מפנה אלי את הראש, הייתי רץ לחבק אותה.
הבלוג של סבסטיאן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
