שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ב' כמו ברוס

    "16 רחובות" מוריד את ברוס וויליס בדרגה. אבל בעולם של סרטי ג'אנק, שאליהם חייבים לבוא ללא ציפיות, הסרט הזה עושה את העבודה בריצה מתנשפת

    אזהרה: ב-"16 רחובות" יש לברוס וויליס שפם. אני מוצא לנכון להודיע על כך לפני הכל, כי נדמה שסרטי "ברוס וויליס עם שפם" הם ז'אנר בפני עצמם, העונים על חוקיות מסוימת שסרטי "ברוס וויליס בלי שפם" פטורים מהם. בשורה התחתונה, ובהנחה שאני זוכר את כל שפמיו של וויליס, הצירופים "יצירת מופת" ו"ברוס וויליס עם שפם" מעולם לא נפגשו. האם כי השפם של וויליס מקלל את הסרט, או כי וויליס מרגיש שהוא נכנס לעסק מפוקפק ומרגיש צורך להסוות את עצמו עם שפם? או אולי יש סרטים שבהם וויליס רוצה להרגיש יותר "שחקן", שהוא יותר "נכנס לדמות", ואז השפם עוזר לו להתנתק מפרסונת הכוכב רב הקסם, שלא צריך לשחק, אלא רק לחייך כדי להמיס את לב הקהל. בין אם זה ב"מחשבות קטלניות" לצד אשתו דאז דמי מור, "המוות נאה לה" לצד מריל סטריפ (אגב, סרט רע להפליא שאני נורא אוהב) או ב-"16 רחובות", שיוצא השבוע, השפם הוא דרכו של וויליס להיות אנטי-וויליס. אם אני מוצא קווי דמיון בין תפקידיו של וויליס, אני מאבחן שככל שהזיפים בין אפו לשפתיו ארוכים יותר, כך משאלת המוות של הדמות שהוא מגלם חזקה יותר. לפי האלגוריתם הזה, קל להבין למה בסצינה הראשונה והטראגית של "בן ערובה" הוא מופיע עם שפם וגם עם זקן.

     

    ב-"16 רחובות" מגלם וויליס שוטר קשה יום ושחוק עד אפר, בעל עבודת שטח אפרורית וחסרת אתגר או כבוד, הגורר על עצמו לא רק שפם אלא גם כרס (שנראית מאוד מודבקת). זוכרים את "מת לחיות", אחד מסרטי הפעולה הטובים בכל הזמנים, שנוצר ב-1988? שם היה וויליס מכונת הרג של איש אחד, כשבקומת הכניסה ניצב שוטר מקוף כרסתן במדים ועם רתיעה משימוש באקדחו. ובכן, 18 שנה חלפו ועכשיו וויליס הוא שוטר המקוף הזה. בסצינת הסיום של "מת לחיות" שואב שוטר המקוף השראה ממעשי הגבורה של וויליס, נוטש את הסופגנייה הנצחית שלו ומצליח לשלוף את אקדחו בדיוק ברגע האחרון, שנייה לפני שהאיש הרע הורג את גיבורנו. ב-"16 רחובות" מופיעה סצינה כמעט זהה בערך רבע שעה מתחילת הסרט. זו גם יריית הפתיחה של העלילה, והמקום שבו היא נוטשת את הדרמה המדכדכת על שוטר חסר מוטיבציה, והופכת לסצינת מרדף אחת ארוכה ברחובות הצפופים של דרום מנהטן.

     

    כמו "בן ערובה", סרטו הקודם של וויליס, ו"מחיר הבגידה" עם קלייב אוון וג'ניפר אניסטון, גם "16 רחובות" הוא במהותו בי-מובי. כמותם, גם הוא נראה זול יחסית, גם הוא מבוים בחספוס, גם הוא מעלים עין מפיתולי עלילה מופרכים או משומשים, לטובת השקעת תשומת לב בדינמיקה, באדרנלין ובאלימות. הבי-מוביז, אני שמח לבשר, חוזרים באחרונה לממדיהם הטבעיים. מדובר בסוגה קולנועית החביבה עליי במיוחד, לא מעט בזכות העובדה שזהו מוצר קולנועי נטול כל יומרה. "16 רחובות", כך נדמה לי, אינו מתיימר להיראות או להתנהג כמו בלוקבאסטר הוליוודי. הוא לא בליגה של שלושת סרטי "מת לחיות" או של ארבעת סרטי "נשק קטלני" (אותם ביים ריצ'רד דונר, שחתום עכשיו על "16 רחובות"). האירוניה היא שהבי-מוביז, סרטי ז'אנר מחוספסים שבלטו בשנות ה-50, הפכו בשנות ה-80 וה-90 לבלוקבאסטרים, הסרטים שבהם הושקע מיטב כספי הוליווד, שלהם גויסו מיטב הכוכבים ושהניבו הכנסות ענק. הרי מה הם "ארמגדון" ו"החוש השישי" (שני הלהיטים הגדולים ביותר של וויליס) אם לא בי-מוביז שיצאו מדעתם? ברגע שהבי-מוביז הפכו למנה העיקרית נחשף הערך הקלורי והתזונתי הדל שלהם. אבל כל מי שמעיין מחדש בבי-מוביז הגדולים והנשכחים של שנות ה-50 מוצא שם יהלומים אבודים.

     

    ריצ'רד דונר, מאז ראשיתו כבמאי שובר קופות הוליוודי, היה אחד מאלה שגיירו את הבי-מוביז אל הליגה הלאומית של הוליווד. תחילה ב"אות משמיים" ו"סופרמן", ואז עם קוודרלוגיית "נשק קטלני". מצד אחד, עגום לראות אותו יורד בדרגה עם "16 רחובות", סרט שבמאי טירון היה צריך לביים, מצד שני, אולי נעשה כאן צדק אמנותי. ולמען הבהר כוונותיי: אני מת על בי-מוביז, אני מכור לסרטי פעולה, ואני מתענג על סצינות מרדף עם אקדחים שלופים. אני רק מעדיף שהסרטים האלה יהיו הקינוח, ולא המנה העיקרית. יותר מזה: כשהם מופקים באופן עצמאי, עם תקציבים נמוכים עד בינוניים, לסרטים האלה יכול להיות גם ערך חתרני, דבר שלא יכול לקרות כשהם בלוקבאסטרים יקרים. "16 רחובות", כסרט שעוד לא ממש החליט מה הוא, מתנדנד על הקו שבין חתרני לצדקני. אבל לסרטים האלימים - סרטי האימה, סרטי הנקמה, סרטי הבלשים - יש פוטנציאל מחתרתי מענג, כשהם מופקים מתחת לרדאר ההוליוודי. ברגעיו הטובים של "16 רחובות", במערכה השנייה שלו שרצה בהתנשפות על הצד חסר הרחמים של הקולנוע האמריקאי, אפשר לראות את זה. הפתיחה המלודרמטית והסיום הקיטשי מאותת לנו שמישהו כאן - כנראה הכוכב והבמאי שלו - עדיין רצה לראות את הסרט הזה הופך לשובר קופות ענק. זה לא קרה. מה שכן קיבלנו, באדיבות במאי פעולה משובח, הוא מה שהמערכה השלישית של "מת לחיות 3" היתה צריכה להיות. ג'ון מקטירנן, עוד מישהו שהפך את הבי-מוביז של ג'ון פרנקנהיימר ורוברט אולדריץ' לקולנוע הוליוודי קאנוני ומיינסטרימי, ביים ב"מת לחיות 3" חצי סרט מעולה, מסרטי הפעולה המרהיבים שראיתי, כולו סצינת מרדף היסטרית ומעולה מצפון מנהטן (הארלם) עד דרומה (וול סטריט).

     

    במערכה השלישית, באחת הטעויות העגומות ביותר בתולדות התסריטאות ההוליוודיות, ננטש הקונספט והעלילה עוברת לגבול הקנדי. "16 רחובות", בדמיוני, הוא התיקון של וויליס. הוא כעת ממשיך את המרדף שלו בדאון-טאון, שוב עם פרטנר שחור, הפעם חורש אותו ממזרח למערב, מצפון לדרום. הסרט, מהסוג שאני אוהב לכנות "סרט רע-טוב" (שמעריצי "המסור 2" חשבו שזה כינוי גנאי, על פי הטוקבקים ב-"Ynet"), חסר תחכום או ניואנסים. הוא למשל, משתמש בשתי תחבולות עלילתיות שוב ושוב: האחת, שבה מישהו עומד לירות, נשמעת ירייה ואז מתברר שמישהו אחר ירה מאחור. השנייה, שבה שוטרים פורצים לחדר שבו אנחנו חושבים שנמצאים החשודים, ורק אז מתברר שהם הגיעו למקום הלא נכון. ספייק לי עשה את זה גם ב"האיש שבפנים", ג'ונתן דמי הביא את הטריק הזה לכדי שלמות ב"שתיקת הכבשים". לא נורא. כסרט עצבני, תזזיתי וקשוח, הוא מהנה למדי.

     

    עוד ב"סינמסקופ": על "ליבי החסיר פעימה" ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים