הירושלמים שישראל לא אוהבת

לכל אזרח בישראל ברור ומובן מאליו שאת הדואר שלו הוא מקבל בתיבת הדואר הפרטית. זה נראה כל כך סביר ומתקבל על הדעת שאף אחד אפילו לא מתעכב לרגע כדי לחשוב מה היה קורה אם המצב היה שונה. אז הנה נתון: בשכונות הערביות שבצפון ירושלים מתגוררים כ-75 אלף תושבים - אבל משרת אותם פקיד דואר אחד בלבד.

"גם אם הוא היה סופרמן הוא לא היה מצליח לחלק את הדואר לכולם. בגלל זה הוא משאיר את המכתבים בסופרמרקטים או בחנויות וכל אחד צריך ללכת ולחפש את המכתבים שלו שם כי אצלנו בשכונות הצפוניות - אין לתושבים תיבות מכתבים", מספר מנהל המתנ"ס בבית חנינא, חוסאם ווטאד. "אם למשל שולחים למישהו חשבון מים", הוא מדגים, "אבל המכתב לא הגיע אליו, אז הקנסות רק הולכים ומתנפחים ואין הרבה מה לעשות. במשרדים אומרים ששלחו, אותו אדם אומר שהוא לא קיבל ואנשים ממש מנותקים ממהלך החיים. דבר בסיסי שמקבלים במערב העיר, כמו לקבל מכתבים - במזרח ירושלים זה לא כזה מובן מאליו" (צפו בכתבת הוידאו). 

צילום וידאו: שירן וולק

חלוקת המכתבים היא רק דוגמא קטנה, הממחישה את הסיפור כולו. רשמית, מדינת ישראל מציינת השנה 39 שנים לאיחודה של בירתה - אבל ירושלים

 מעולם לא הייתה מאוחדת באמת. עם השנים שחולפות נדמה שהאיחוד בין שני החלקים רק הולך ומתפורר. הגבול שהפריד בעבר בין ישראל לירדן עדיין מתפקד כגבול ומשני צדדיו של כביש מספר 1 מתקיימות שתי ערים נפרדות כמעט לחלוטין המנהלות שתי מערכות חיים שונות. גם מבחינת התחושה בשטח וגם מבחינת היחס הממסדי.

אם הנך תושב מזרח העיר, הטיפול הממשלתי או העירוני בך תמיד יהיה איטי יותר, לקוי, חשדני - ותמיד עמוס קשיים. לרוב, תושבי מזרח העיר גם לא ינסו לערער על היחס שהם מקבלים לעומת תושבי העיר המערבית. הם מרגישים שהגבול אינו רק פיזי אלא משורטט בלבה של המציאות היומיומית בה הם חיים. ווטאד חושב שההגדרה "חוסר אונים, זו מילה עדינה לתיאור המצב". הוא מעדיף יותר את ההגדרה "פצע פתוח בכל תחום בחיים שנוגעים בו".

אין פה חוק, אין פה משטרה

לסמען ח'ורי, תושב מזרח העיר וחבר הקואליציה הפלסטינית לשלום, יש בטן מלאה על מה שקורה סביבו. לטענתו, הסיבה שהעיר כל כך מפולגת נעוצה בראש ובראשונה ביחס של מדינת ישראל כלפי תושבי העיר המזרחית. "מאז 67' למשל", הוא אומר, "אין כמעט אכיפת חוק במזרח העיר. זה יוצר מצב שהפשע, הסמים והזנות משתוללים ולאף אחד לא אכפת - אז כל אחד עושה דין לעצמו ואנשים לא ממהרים לפנות למשטרה. בזמן השלטון הירדני הייתה משמעת משטרתית מאוד חזקה בכל מה שקשור לעבירות מוסר, אבל את המשטרה הישראלית זה בכלל לא מעניין. היא רק מתעסקת בעבירות שקשורות לביטחון המדינה. התחושה היא שהשוטרים לא באים להגן עליי, על התושב, אלא נמצאים רק כדי להגן על המדינה". לטענתו של ח'ורי, הנוכחות הדלילה של המשטרה הכחולה לעומת הנוכחות המאסיבית של כוחות מג"ב במזרח העיר "גורמת לתושבים תמיד להרגיש שהם נמצאים מחוץ לגבול - לא חלק מהעיר".

ילדים בשועפט. צילום: חיים צח

העובדה שמזרח העיר הוא אזור נפרד באה לידי ביטוי בכל היבט בחיי היומיום. התושבים הערבים לא נוסעים בקווי אגד העירוניים. יש להם מערכת הסעות ציבורית משלהם, המשרתת אותם רק בתחומי מזרח העיר. יש להם לשכת רישום אוכלוסין נפרדת, סניף ביטוח לאומי נפרד וגם לשכת עבודה המיועדת רק להם ובכל סניפי השירות הממשלתיים הם תמיד יאלצו לחכות שעות המתנה ארוכות בתור. גם במקרים יותר קריטיים, כמו סכנת חיים, ייאלץ התושב המזרח ירושלמי להמתין ארוכות עד שאמבולנס מד"א יגיע, כי קודם צריך לחכות לליווי משטרתי. מיותר לציין שבמקרים רבים האמבולנס הגיע מאוחר מדי.

החשמל במזרח העיר מסופק לתושבים על- ידי חברת החשמל המזרח- ירושלמית ולא על ידי חברת החשמל הממשלתית. את המים, תושבי השכונות הערביות בצפון, מקבלים מחברת אל- בירה הממוקמת בכלל ברמאללה. אם למישהו מתפוצץ צינור למשל, הצוותים אמורים להגיע מרמאללה אבל לא תמיד מקבלים אישור מעבר.

תקציבים למזרח העיר? אין

לא צריך להיות מומחה גדול בתשתיות כדי להבין שהרבה תקציבים לא טורחת עיריית ירושלים להשקיע בתושבים הערבים. מספיק לבקר שם. הכבישים רצופי בורות, מדרכות אין בשפע וגנים ציבוריים נחשבים כמותרות. בצור-באחר, שכונה המונה כ-15 אלף תושבים, לא הותקנה מעולם מערכת ביוב. גם בחלקים מבית חנינא, מחנה שועפט, סילוואן, ג'בל מוכבר, וראס אל-עמוד העסק לא מריח כל כך טוב. תושבי בכפר עקב למשל, לאחר שהגיעו מי השופכין עד נפש, החליטו ביוזמתם להתקין מערכת ביוב ולממן אותה מכיסם. הם אפילו לא שאלו את העירייה אם אפשר - מה הטעם?

גם אישורי בניה הם מצרך נדיר. לשם כך עליך להמתין בממוצע חמש שנים אם לא יותר. הסחבת הביורוקרטית איטית ומתישה ודוחפת את התושבים לקחת את החוק לידיים ופעמים רבות, באין ברירה - לפרוע אותו. כאן דווקא נכנסות רשויות החוק לתמונה. היקף הריסות הבתים במזרח העיר הוא חסר תקדים. לפי נתוני הוועד נגד הריסת בתים במזרח ירושלים: מספר צווי ההריסה, מנהליים ושיפוטיים כאחד, שנמסרו על ידי עיריית ירושלים בשנת 2005 הגיע לכ-937. יחד עם צווי ההריסה שהונפקו על ידי משרד הפנים מטפס המספר הזה ל-999 צווים.

משקיפים לירושלים. צילום: חיים צח

השבוע התפרסמו נתוני הבגרויות בארץ וקשה לומר שהעובדה שתלמידי מזרח העיר דורגו במקום האחרון בשיעור הזכאים לבגרות- 13.78% - הפתיעה מישהו. ואכן, אחת הבעיות הכאובות ביותר הוא מצבה הקשה של מערכת החינוך. מדי שנה נותרים מאות ילדים מחוץ למערכת החינוך הציבורית בגלל מצוקת מחסור בכיתות לימוד. אלו הקיימות צפופות מאוד. במקרים קיצוניים, כמו בבית הספר היסודי בא-טור למשל, לא היה מספיק מקום לכל התלמידים בשנה שעברה אז הלימודים התנהלו בשתי משמרות. מהשעה 8:00 בבוקר ועד השעה 12:00 בצהרים למדו התלמידים במשמרת ראשונה. משמרת שניה התחילה בשעה 12:30 והסתיימה בשעה 16:00. התופעה חזרה על עצמה גם בשכונות כמו ג'בל-מוכבר, סילוואן וכפר עקב. בשנת 2002 אימצה דווקא העירייה תוכנית אב לטיפול בנושא הממליצה על בניית 1,155 כיתות עד שנת 2005. למרות ההמלצות, נבנו רק 276 כיתות באותה תקופה - פחות מרבע.

לפני כשבועיים נערך סיור על ידי עמותת עיר- עמים במערכת החינוך במזרח העיר. לסיור הוזמנו אנשי חינוך ואקדמיה. אחת המשתתפות, נורה רש, מבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית חיברה דו"ח התרשמות מיוחד לאחר הסיור ומתארת את אשר ראתה כ"מביש". רש מספרת בדו"ח על הביקור בבית הספר היסודי לבנות בשועפט. אותו בית ספר נבנה במקור כבית דירות. כל כיתה, אם כך, גודלה כ- 12 מ"ר ובה לומדות 35 תלמידות בממוצע. המשתתפים בסיור שאלו את התלמידות מה קורה אם אחת מהן רוצה לגשת ללוח והילדות הדגימו: "נדחסים מאחורי השולחן, עולים עליו, על הברכיים, שלא לדרוך וללכלך השולחן, עוברים קדימה משורה לשורה עד שאפשר לרדת לרצפה ולגשת למורה".

"חדר המנהלת", מתארת רש, "הוא חדר קטן המשמש במשותף אותה, את מזכירת בית הספר ואת מכונת הצילום. עוד חדר קטן משמש כחדר מורות ואין כל סיכוי שיכיל את כל 17 המורות של בית הספר. חדרי ספח למיניהם, אולם התעמלות, ספריה, מעבדות, הם חלום רטוב, שאין סיכוי שיתגשם". יו"ר ועד ההורים באותו בית ספר סיפר למורים שבכספם רכשו ההורים ציוד למעבדה, אך הוא סגור בארון, באין חדר לאכסן אותו". "על מחשבים", היא מוסיפה, "אין מה לדבר בכלל".

אבל אולי אלו הזוכים להצטופף בכיתות בכלל צריכים להודות על מזלם הטוב ששפר עליהם. בשנת הלימודים תשס"ה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היו במזרח העיר 79 אלף ילדים בגיל לימוד. לפי נתונים של מנהלת החינוך העירונית ומשרד החינוך היו רשומים רק 64,536 במערכות החינוך הציבורית או הפרטית. מההפרש במספרים, לא ברור איפה, אם בכלל, לומדים אותם 14,500 ילדים שאינם מוכרים לרשויות החינוך. "מאות ילדים לא הולכים לבית הספר כי אין להם לאן ללכת", טוען וואטד. "אף אחד לא מתאמץ לחפש אותם כדי לשלבם במערכת החינוכית. הם פשוט יושבים בבית או הולכים לעבוד או לומדים בשטחים. לאף אחד אין את האינטרס או האומץ לחפש ולבדוק איפה הילדים האלה נמצאים או מה עושים אתם".

המאבק הדמוגרפי: איזה ירושלים תהיה לנו?

לאחראי המחקר במכון ירושלים לחקר ישראל, ישראל קמחי, ברור מעל לכל צל של ספק שיש אפליה בין מזרח למערב העיר. "יש פער משמעותי והוא מתבטא בכל מערך השירותים. אם זה ברמת הניקיון, חוסר בגינות ציבוריות ובכיתות לימוד, תאורת רחוב ובכל נושא אפשר למצוא את הפערים האלה. ברור שמדינת ישראל יכלה להשקיע הרבה יותר ב-40 השנים האחרונות אבל היא לא עשתה את זה".

אולם מעל לכל נסיבות החיים הללו, מרחף מלמעלה העתיד, שכבר החל לתת אותותיו. בשנת 67' מנתה האוכלוסייה היהודית בירושלים 74 אחוזים. בשנת 2004 ירד חלקם של היהודים והגיע ל- 66 אחוזים. במקביל חלה עלייה מתמדת במספר הערבים בעיר. בשנת 67' הם היוו 26 אחוזים מכלל התושבים. ב-2004 שיעורם טיפס ל-34 אחוזים. בשנים 2003-1967 גדלה האוכלוסייה הירושלמית ב-160 אחוזים. בעוד הגידול באוכלוסייה היהודית באותן שנים עומד על 135 אחוזים, האוכלוסייה הערבית גדלה ב-233 אחוזים.

המגמה הדמוגרפית בירושלים ברורה: היהודים מתמעטים - הערבים מתרבים. גם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לשעבר ראש עיריית ירושלים, מכיר היטב את המאזן הדמוגרפי ופועל בעיקר לפיו. בעבר הוא כבר דיבר על האפשרות

 שמדינת ישראל תיפרד מכמה עשרות אלפי תושבים המתגוררים בשכונות הקצה הערביות בירושלים. בראיון שנתן בדצמבר 2003 ל"ידיעות אחרונות" אמר: "לא אכנס לפירוט קו הגבול. אומר רק שהוא יהיה מבוסס על מקסימליזציה של מספר היהודים ומינימליזציה של מספר הערבים בתוך מדינת ישראל. אני מאמין שזה ישאיר אותנו בפרופורציה של 80 אחוז יהודים ו-20 אחוז ערבים. כך נוכל להמשיך ולקיים מדינה יהודית ודמוקרטית". מאז כבר נבנתה הגדר באזור עוטף - ירושלים ו-55 אלף תושבים כבר נותרו מחוץ לגדר ולחיים בעיר מגוריהם.

יכול להיות שביום ירושלים הבא, כשישראל תחגוג 40 שנים לאיחוד העיר, הכל כבר יהיה שונה. לדעתו של קמחי, "ירושלים תראה אחרת. גם הישראלית וגם הירדנית. שתיהן תיראנה אחרת. ירושלים הישראלית תורחב טריטוריאלית ויכללו בה אזורים שלא השתייכו בעבר לשטח המוניציפלי של העיר. השכונות הערביות, לפי מה שמדברים, כמו ג'בל מוכבר, אום-צובא, בית חנינא ושועפט, לפי תוואי השטח- ככל הנראה ינותקו מהעיר".

• בכתבה הבאה: האם החילונים ויתרו על ירושלים "המתחרדת"?