לרקוד בטירת הזאבים

כשהמסך סגר על במת התיאטרון המאולתר שהקימה חברת פולקסוואגן במפעל המכוניות הישן שייסד אדולף היטלר עם עלייתו לשלטון בעיר וולפסבורג, היו לא מעט מרקדני להקת המחול הקיבוצית שנשמו לרווחה. זו לא הפעם הראשונה שלהקת המחול הישראלית, בניהולו האמנותי של הכוריאוגרף רמי באר, מופיעה בגרמניה, ובכל זאת, ההופעות בפסטיבל Movimentos בוולפסבורג ייחרטו עמוק בתודעת הרקדנים.

אסוציאציות שאי אפשר למחוק. צילום: מרב יודילוביץ'

"לא היה לי מושג לאן אנחנו נוסעים. לא ידעתי שהמפעל הזה שבו רקדנו היה הבייבי של היטלר וסייע לו לייצר את מכונות המלחמה", אמרה רקדנית הלהקה מיקה וובר בטיסה חזרה לישראל, "כשנודע לי, התחושות היו מעורבות – מצד אחד גאווה אדירה על זה שלהקה ישראלית מופיעה במקום שהיטלר טיפח במטרה למחוק את התרבות שלנו, ומה יותר הוכחה מזה לכך שהוא נכשל? מצד שני, להיכנס לשורשים של המלחמה, למפעל שמימן אותה ואפשר לגרמנים ניידות, להתבונן במבנה הזה מחלון המלון המאוד מטופח שלנו ולראות את הארובות המעושנות ואת פסי הרכבת שמובילים עד לפתח המפעל, כל זה מעלה אסוציאציות שאי אפשר למחוק. במפעל הזה לפני כשישים שנה עבדו עובדי כפייה והשבוע אנחנו רקדנו בו".

וכהשגיע לשמש. נעל את המופע ‏ (צילום: איתן פאר)

1

2

3

4

5

6

7

נדמה שגם להנהלת הלהקה לא היה מושג, ואולי אי הידיעה מראש היא שהפכה לאפשרית את כיבוש הבמה מדי ערב במרתון מאתגר של "וכשהגיע לשמש" ו"פוראמן מגנום", שתי עבודות שונות ופיזיות מאוד מאת באר.

פסטיבל Movimentos מתקיים זו השנה הרביעית בעיר המכוניות, וולפסבורג. הפסטיבל, הממומן על ידי חברת פולקסוואגן, משלב השנה לראשונה לצד מופעי המחול (הבלט של ז'נבה, להקתו של הנרי אוגוויקה, להקת המחול הלאומית של ספרד בניהולו של נאצ'ו דואטו) גם תוכניות מוזיקה מהעולם והרצאות של סופרים בהם יהושע סובול ופרופסור בסאם טיבי.

מנהלו האמנותי של הפסטיבל, ברנט קאופמן, בחר השנה לעסוק בתמה מרכזית סביב המילה "מולדת", המעלה שאלות כמו האם המולדת היא שפה או אולי נוסטלגיה. את הביקור של הקיבוצית בוולפסבורג מגדיר קאופמן, שמודע היטב למשמעויות, כ"ניצחון". גם בערוץ הטלוויזיה Arte התייחסו להופעתה של הלהקה הישראלית במפעל הישן שהוסב לכדי תיאטרון אוונגרדי כאל אירוע יוצא דופן. במהלך השהות בוולפסבורג תיעד צוות מטעם Arte את המופעים, החזרות והמתרחש מאחורי הקלעים לקראת תכנית מיוחדת על הלהקה שישודר בחודש אוגוסט.

קולות אחרים

המסע לוולפסבורג הוא במידה רבה נקודת שיא שמסכמת את אחת השנים המוצלחות ביותר עבור להקת המחול הקיבוצית. עשור בדיוק לאחר שקיבל לידיו את הניהול האמנותי של הלהקה ועם צוות הנהלה חדש, באר ולהקתו נמצאים על סיפו של עידן חדש. מאז תחילת השנה קיימה הלהקה עשרות מופעים ברחבי הארץ ובמרכז המחול שלה בקיבוץ הגעתון. גם היקף המופעים בחו"ל מרשים וכולל בין היתר שני ביקורים בגרמניה, רוסיה, בלגרד, בוגוטה וקאראקס ולוח מופעים עתידי צפוף שכולל פרמיירה לעבודה חדשה בשם "אקודום", שתציג בפסטיבל ישראל ביוני כמו גם מופעים בסביליה, קפריסין, בנגקוק ואוסלו, שם תפתח הלהקה ב-23 באוגוסט את מוזיאון השואה עם יצירתו האלמותית "זיכרון דברים" העוסקת בשימור הזיכרון.

כחלק מההתחדשות שכללה את עזיבתו של מנכ"ל הלהקה, דן רודולף ומינויו של נתן טל לתפקיד ולצד זאת הקמת מחלקה שמטפלת בשיווק הלהקה בחו"ל, החליט באר לנצל את מסע ההופעות הנוכחי לקיום אודישנים לרקדנים זרים. כמאה חמישים רקדנים מכל העולם הגישו את מועמדותם והגיעו לוולפסבורג ליום מבחנים ארוך. "זה נראה לי נכון לשלב רקדנים שבאים מהתנסויות שונות ומשפות תנועתיות שונות. יש בזה משהו מפרה ומעשיר גם בשבילי כיוצר וגם בשביל הרקדנים בלהקה", אמר באר שעה קלה לפני שנכנס לרחבת החזרות המאולתרת באולם המרכזי של המפעל שעליה נפרש לינוליאום אפור לנוחות הרקדנים.

מתוך האודישנים. מחפש גירוי. צילום: מרב יודילוביץ'

עבור חלק מהנבחנים מדובר באודישן ראשון ללהקה בהיקף של הקיבוצית. אחרים, מנוסים יותר, באים עם רזומה עשיר. כולם מתרגשים וחוששים, קצת כמו ב"נולד לרקוד", רק שכאן זה הדבר האמיתי. אחת הנבחנות שהגיעה במיוחד משבדיה אומרת: "הגעתי לכאן בגלל שהאנרגיה שיש במחול הישראלי לא דומה לשום דבר אחר שאני מכירה באירופה. הרקדנים הישראלים לא מפחדים לסכן את עצמם, להיזרק וללכת עם התנועה עד הסוף. אנחנו יותר דקורטיביים, מרוחקים. אני רואה את זה בעבודות של רמי באר וראיתי את זה גם בהופעות של להקת בת שבע בשטוקהולם, זו תפישה אחרת של תנועה מתפרצת אבל בו בעת אלגנטית".

רקדן נוסף, יליד קוסטה ריקה, שהגיע לאודישנים ביחד עם חבר איטלקי התייחס גם הוא לפיזיות שבמחול הישראלי. "השילוב בין תנועה פיזית לטכניקה מצוינת מושך אותי", הוא אומר ומוסיף, "גם הרעיון של לחיות ולרקוד בקיבוץ נשמע לי חוויה שהייתי רוצה להתנסות בה".

בין שיעור טכניקה לרפרטואר באר לא עוצר בעצמו וקם להדגים מקטע מתוך "זיכרון דברים". זה רגע נדיר והרקדנים מנסים לעקוב אחר שורשי התנועה. "נועו עם נפח, צאו מעצמכם ולכו עד הקצה, נסו להבין את ההיגיון של התנועה ונסו לעניין אותי כצופה, לתפוס לי את העין, שהרי זה מה שאנחנו עושים ערב ערב על הבמה", הוא אומר תוך כדי תנועה.

כשהמוזיקה נגמרת, הגיע שלב המיונים, שבסופו רבים עוזבים את המפעל באכזבה ועם פרס ניחומים, כרטיס להופעת הלהקה הערב. "זו היתה חוויה, טעימה מרתקת והתנסות", אומרת הרקדנית השבדית. בסופו של דבר מתוך עשרות הנבחנים שהגיעו משכו את עינו של באר ארבע רקדניות, בהן ישראלית אחת שחיה באירופה. הארבע ישוכללו עם תוצאות האודישנים שייערכו בשבוע הקרוב בישראל ובחודשים הקרובים תתקבל החלטה.

"פתיחת האודישנים לרקדנים מחו"ל היא חלק מתהליך מתבקש. הגיעו אלינו אינספור פניות לאורך השנים אז החלטנו לעשות את זה באופן מסודר", אומר באר, "זו לא מטרה בפני עצמה להביא רקדנים זרים. ההיפך, רקדנים ישראלים הם העדיפות הראשונה שלי. אבל אני בהחלט מחפש רקדנים טובים, בעלי ניסיון ומעניינים שיסקרנו ויגרו אותי בסטודיו, כאלה שיוכלו לבטא את עצמם ויתנו לי חומר לעבד לתוך קונספט. לא מעניין אותי לעבוד עם רקדנים מסוג אחד, אני מחפש את הפרטי של כל רקדן ורקדן, צבעים שונים".

פתיחת הלהקה לקולות אחרים הוא אחד מתוך רשימה ארוכה של יעדים שהלהקה הציבה לעצמה. "אני רוצה לפתח את בית הלהקה ולהפוך אותו לאולם הופעות לכל דבר ובכך לשבור במידה רבה את המיתוס של הפריפריה, מצד שני חשוב לי לפצח גם את המרכז ולהגיע לכל מקום שאפשר. קהל המחול בישראל מצומצם והתמורה עבור מופעים בארץ אחרי העלויות הגבוהות של שכירת אולם, ניוד תפאורה וצוות טכני, זניחה. אין ספק שהשתתפות בפסטיבלים בחו"ל כמו Movimentos מאפשרים לנו נשימה וגם את הנושא הזה אנחנו בהחלט מתכוונים לפתח".

התנועה מגשרת

המסע לוולפסבורג היה עבור באר מלווה בחשש. "זו הפעם הראשונה שבה הלהקה מופיעה בתוכנית שמשלבת שני מופעים שונים בערב. קודם כל חששתי מזה שהרקדנים ייפצעו או שלא יעמדו במשימה במיוחד כשבימים אלה אנחנו עובדים על הפקה חדשה שתעלה בפסטיבל ישראל", הוא אומר, "במובן זה, אני בהחלט נושם לרווחה עכשיו כשזה נגמר. מעבר לכך המקום עצמו מאד הזוי, מזכיר קצת את 'המופע של טרומן' כשמצד אחד כל העיר הזו שנראית כמו סט של הוליווד טבולה בירק ומצד שני הארובות האלה והמבנים התעשייתיים. בדרך כלל בסיורים אני מאוד מרוכז בהכנות למופע, הפעם לא יכולתי להתנתק מהאסוציאציות לשואה. אם הקירות של המקום הזה יכלו לדבר, מעניין מה היה להם לספר".

באר, בן לניצולי שואה מהונגריה, רואה חשיבות רבה בהופעות בגרמניה. "יש לזה תוקף ומשמעות דווקא במקום כזה ובחלל שכזה, זו הזמנה לדיאלוג ובשבילי מחול הוא בדיוק זה – דרך ליצירת תקשורת, גשר בין תרבויות, עמים, דתות. אני מקבל לכך אישור בכל מסע הופעות מחדש, וזו עובדה, התנועה מגשרת. אני לא נאיבי, אני לא חושב שזה ישנה את העולם מבחינת ערכים פוליטיים או חברתיים, אבל התרומה הצנועה שלנו היא בכך שלערב אחד אנחנו פותחים דיאלוג בעזרת האמנות, אנחנו מהווים שגריר בעל כוח והשפעה".

יש כזה דבר מחול ישראלי?

"כל אמן הוא יציר נוף מולדתו, אבל אני לא חושב שאפשר לצמצם את יצירת המחול השופעת בישראל לכדי הגדרה יחידנית. אני חושב שזו תפישה פרובינציאלית. היקף היוצרים בישראל הוא עצום ואני יכול לדבר על שפה אישית וביטוי פרטי של כל יוצר, אבל לאגד את כל זה ביחד נראה לי לא טבעי. היצירה בישראל מושפעת מהוויית החיים במקום, ואמנים שונים מוצאים כל אחד בדרכו השונה את הביטוי שלהם. בסופו של דבר העובדה היא שהיצירה מדברת לקהלים מהמזרח הרחוק, דרך דרום אמריקה ועד לאירופה, כך שכנראה יש בה משהו אוניברסלי שנוגע ברגש הפנימי והעמוק ביותר של בני האדם באשר הם".

• הכותבת היתה אורחת פסטיבל Movimentos