תמימים ויפים

"מקום אחר ועיר זרה", הגרסה הבימתית המוזיקלית, שיצרו אלדד זיו ואלון אוליארצ'יק לרומן בחרוזים של מאיה ערד, רחוק מלהשתוות למקור הספרותי בהנאה האינטלקטואלית-אירונית שהוא מספק. אבל, בכל זאת, זו הפקה שמענגת בדרכה, בעיקר בזכות הלחנים המבריקים של אוליארצ'יק והביצוע הנפלא של רביעיית שחקנים מצוינת.

העיבוד של זיו ואוליארצ'יק הופך את הטקסט החכם והשנון של ערד לתיאטרון סיפור קיבוצי, המוגש על-ידי ארבעה שחקנים על במה קטנה וחשופה באולם הקפה תיאטרון, כמו מין מופע רוויו בידורי-סאטירי מפעם. הם מוותרים על הרבה מקטעי תיאורי הנוף וההגיגים, שהיו כה מרכזיים בספר, ומתרכזים בעלילה העוקבת אחר הרומן הכושל בין אורית, החיילת התל-אביבית המסוגרת, הכותבת ספרוני הסברה על נושאים כמו "זהות ישראלית", לבין ג'יי, החייל העולה מקנדה, שמגיע לבסיסה וכובש את ליבה.

מה שמחבר בין פרקי הסיפור היא המוזיקה הנפלאה של אוליארצ'יק, היוצרת היגד אירוני מתוחכם על המוזיקה הישראלית לדורותיו. כמו שערד יצרה דיאלוג פארודי, אבל חם ואוהב, עם תרגומו של שלונסקי ל"יבגני אונייגין" של פושקין, מצליח אוליארצ'יק לבנות דיאלוג מול המלחינים הקלאסיים של המוזיקה הישראלית.

רמי ברוך ושרונה אלימלך מצוינים במגוון דמויות המשנה שהם מגלמים, אבל העיקר הוא הביצוע המלוטש של מירה עווד וניר שלמון בתפקידים הראשיים. הם לא רק נראים טוב ושרים נהדר, אלא גם מגישים ביצוע משחקי מינימליסטי, נקי ומשכנע. הם פשוט מקסימים ביחד.

אולי יש פחות מדי נגיעות בכאב האנושי של הדמויות בהצגה ונטייה מוגזמת להפוך הכל למין קומיקס חמוד ומשעשע, אבל, בסופו של דבר, זו בהחלט הצגה מלאת חן, שמצליחה לייצר מפגש מרענן ומפתיע עם התמימות האופטימית האבודה של הישראליות של פעם. אכן, כאלה היינו.