שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    תחסכו ממני את יום ההצדעה

    הפטריוטיות עברה מהעולם, וגם הציונות זה לא מה שהיה. דרוש תגמול כספי אמיתי לבודדים שנטחנים

    השבוע קיבלתי מכתב מהצבא - החמישי במספר בחודשיים האחרונים, בנוסף לעוד שלוש שיחות טלפון, אחת מהן עם מחשב. בכל אירוע כזה ליבי מחסיר פעימה. מה הם רוצים הפעם?!

     

    הפעם למזלי היה זה טופס עדכון פרטים, ובשבוע שעבר מהמעטפה השתלשלו להם קופונים של הנחות מגוכחות, שאפילו חברות האשראי מספקות טובות מהן. הסתבר שהעילה היא קיומו של יום הצדעה למילואים. בשבוע שעבר אפילו התקשר אליי הפקיד הפלוגתי והזמין אותי לראות את משחק גמר גביע המדינה בכדורגל. וואו. אני נפעם מכל הטוב הזה שמרעיף עלי הצבא פתאום. אני נרגש מזה שאחרי 20 שנה בשירות צבאי, למישהו אכפת ממני.

     

    השבוע הייתי אמור לצאת לשירות מילואים בגזרת הר חברון. הצו הגיע בהפתעה, לאחר שהובטח לנו שהשנה לא ניקרא למילואים. למדנו כבר שלהבטחות הצבא אין כיסוי, כי כבר שנים מבטיחים שיקלו עלינו, אבל שוכחים שהבטיחו. וזה מרגיז. מרגיז, כי כבר אין לי זמן לזה, מרגיז כי אשתי נכנסה ללחץ יותר ממני עם קבלת הצו, מרגיז כי עשיתי חישוב של הפסד כספי גדול כתוצאה מהעדרותי במשך חודש מאי מהעסק.

     

    זה נחמד לעשות מילואים, להיות עם החבר'ה, להחזיק רובה, לתפוס מחבלים. ממש כמו תנועת נוער. אבל נדמה כי המילואים הם פריווילגיה שרבים לא יכולים לעמוד בה - עצמאים, בעלי משפחות גדולות וכדומה. הגדוד שלי עשה תעסוקה מבצעית מדי שנה באופן סדיר, מאז שגויסתי למילואים. כמעט כל הזמן בעזה ולפרקים גם ביו"ש. רוב התעסוקות שלנו היו רצופות אירועי פח"ע, אך למרות זאת את מרביתן עברנו ללא נפגעים. זה מרגש לחזור הביתה ולהיזכר באנדרנלין שזרם ובחוויות שחווינו, אבל המחיר שעלינו לשלם תמורת התענוג המפוקפק הזה גבוה בחיינו האזרחיים.

     

    אז למה, אני שואל את עצמי, למה - אם לצבא לא אכפת מהצרות שלי, ולמדינה בוודאי שלא - אני עושה מילואים? אני יודע שאנחנו מיעוט, שכמוני יש עוד כמה אלפים בודדים של חיילים שנטחנים, וזה מרגיז. נותרו לי רק עוד שלוש שנים הגיעי לגיל 40, ואני מוצא את עצמי מייחל כבר להגיע לגיל הזה ושיעזבו אותי. תחושת הזלזול מתעצמת נוכח החגיגות המזויפות של יום המילואים, שממחישות עד כמה הממסד לא מחובר אלינו באמת, עד כמה המבנה הנוכחי של הצבא אנכרוניסטי ועד כמה הצבא והפוליטיקאים פוררו במו ידיהם את השריד האחרון של הרב-תרבותיות במדינה.

     

    מעולם, בכל שנות שירותי, לא זכיתי להינות מהפינוקים של האגודה למען החייל בזמן השירות ומהטבות אחרות

    באזרחות. אנחנו מתלוצצים תמיד ואומרים שהג'ובניקים כנראה מקבלים את הפינוקים האלה, כי אלינו קשה להגיע. בגלל אופי היחידה שלנו והניידות שלה, קשה להשקיע בנו. כמובן, בישראל קיימת תופעה של סרבנות לטנטית, שנובעת גם מהתמשכות הסכסוך, מעוצמת הלחימה ומאובדן ההסכמיות בחברה. כן, חוק טל מתסכל והשתמטות החרדים מגיוס אינה נתפשת בעיניי, אך מה רוצים מהחרדים, כאשר שיעור ההשתמטות בקרב חילונים גבוה לעין ערוך?

     

    תפקידו של שר הביטחון להציג לציבור תכנית לשינוי מערך הצבא ולתגמול כספי אמיתי של אותם אלפים בודדים, הנושאים בנטל האמיתי של מערך המילואים. הפטריוטיות, חברים, עברה מן העולם, וגם הציונות זה לא מה שהיה. מוטב שקברניטי הצבא יקדימו תרופה למכה.

     

    מוני מרדכי, מילואימניק באחת מחטיבות החי"ר

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גדי קבלו
    ממש כמו תנועת נוער (ארכיון)
    צילום: גדי קבלו
    מומלצים