פתאום היא רצתה להיות השדיים של המדינה
חודש ימים לא הפסקתי להסתכל על החזה שלה, בתקווה להבין מה היא רוצה. נכנסה הביתה וביקשתי שתתפשט כבר ליד הדלת. לא התקלחה בלי שרחצתי אותה בעצמי, לא בחרה חזייה בלי שעמדתי לצדה והצעתי הצעות, לא שכבה לישון בלי שהנחתי אותה עם השדיים כלפיי, ועדיין לא הבנתי
"מה זה השדיים של המדינה?" שאלתי.
"לא יודעת", ענתה, "אתה תגיד לי".
מאז, בכל פעם שאני רואה אותה ערומה, היא שואלת אם היא השדיים של המדינה. לא חוסכת ממני הבעות פנים מאוכזבות נוכח אוזלת היד שלי.
"אני לא יודע מה את רוצה ממני", חזרתי ואמרתי.
"לא משנה", אמרה, "אני כבר אסתדר לבד".
"תגידי", אמרתי, "את מתכוונת ללכת לתחרות בטלוויזיה של אני לא יודע מה? שַד נולד? או משהו?"
"אתה כל כך ילדותי, שזה נורא איתך".
"מה זה לכל הרוחות השדיים של המדינה? איך אני צריך לדעת? טקס ביום העצמאות בבית הנשיא שמלביש לך במו ידיו את חזיית הפרס?"
"אתה ילד, זה מה שאתה".
"שדיים ממלכתיים על פי חוק הכנסת? שכל הח"כים יחתמו לך סביב הפטמות? מה? תגידי מה".
"לא רוצה".
החרמון הוא העיניים של המדינה? אז אני רוצה להיות השדיים
שכל הח"כים יחתמו לך סביב הפטמות? מה? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
שברתי את הראש. בקושי נרדמתי בלילות.
"את בוחנת אותי, או מה?" שאלתי את רומי.
"אתה מסוגל לעשות צחוק מכל דבר".
"מה את רוצה ממני?"
"החרמון הוא העיניים של המדינה? אז אני רוצה להיות השדיים של המדינה. מה לא ברור?"
"אבל איך? את משגעת אותי".
חודש ימים לא הפסקתי להסתכל על השדיים שלה, בתקווה להבין. נכנסה הביתה וביקשתי שתתפשט כבר ליד הדלת. לא התקלחה בלי שרחצתי אותה בעצמי, לא בחרה חזייה בלי שעמדתי לצדה והצעתי הצעות, לא שכבה לישון בלי שהנחתי אותה עם השדיים כלפיי, לא התמרחה בקרם גוף בלי שמרחתי בעצמי. פעם אחת הלבשתי אותה בתלבושת פולינזית, חצאית בלבד, ולימדתי אותה תנועות פלמנקו בגלל הנפת הזרועות ובגלל הרקיעות ברגליים שמרטיטות את שדיה. באותה הזדמנות רקדנו גם ואלס וטנגו. ועדיין, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה.
אבל הבוקר היא קמה מהשינה, התיישבה על המיטה, ערומה כרגיל בפלג גופה העליון, שלחה בי מבט אחר לגמרי ואמרה שהיא רוצה להיות הרגליים של המדינה.
לפנייה לכתב/ת 
