שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לבדר עד מוות

    דן ערב, מרצה לתקשורת ועורך הסדרה "יורים ושרים", כתב מאמר על הקשר בין פוליטיקה לבידור לתוכנייה של המחזמר "הלהקה". המאמר, שלא נכנס בסופו של דבר לתוכנייה, מפורסם כאן לראשונה ומציע קריאה קצת אחרת בקאלט ישראלי

    בסוף השבוע יעלה בבכורה בתיאטרון הבימה המחזמר "הלהקה" המבוסס על סרטו של הבמאי אבי נשר. את העיבוד למחזה, המתרחש במהלך מלחמת ההתשה, כתבה ענת גוב. המחזה, כמו התסריט, מספר את סיפורה של להקה צבאית והחיילים המשרתים בה על רקע התקופה שמשמשת לו כתפאורה. יש שיאמרו שהדגשים פוליטיים, גם אם מצויים בטקסט, מוצנעים כדי לא להרוס את החגיגה. דן ערב, מרצה לתקשורת ועורך סדרת הטלוויזיה "יורים ושרים" שעסקה בהיסטוריה של הלהקות הצבאיות, כתב מאמר בעניין הזה לתוכניית המחזמר. המאמר, שבסופו של דבר מצא את עצמו בחוץ, מפורסם כאן לראשונה ומציע קריאה קצת אחרת בסרט שהפך לקאלט ובמחזמר שיש להניח שיהיה שובר קופות.

     

    מלחמת ההתשה סבלה תמיד מיחסי ציבור גרועים. שום גיבור מיתולוגי לא צמח מתוכה; אף קרב גבורה לא נחקק בעקבותיה בזיכרון. אין דימוי אחד חזק וברור המזוהה עם המלחמה הזאת. רק שלושים שנה לאחר סיומה הוענק למשתתפיה אות המלחמה. נדמה כי המלחמה הסטטית, הארוכה, שתבעה את קורבנותיה בטפטוף איטי וקבוע, לא תאמה בשעתה את האווירה בציבור. בתוך ענני הרהב שהעלתה מלחמת ששת הימים, "הגדולה מן החיים", לא היה מקום למלחמה "קטנה", מרוחקת ובלתי הרואית זו.

     

    מלחמת ששת הימים, שקדמה להתשה, היתה כמובן סיפור אחר. לא במקרה היו השנים שאחריה לשנות הפריחה של הלהקות הצבאיות. תפיסתם העצמית של הישראלים השתנתה אז באחת. כעת הכוח משל ברמה. ההזדהות עם הכוח ועם מייצגו הברור - צה"ל, הייתה מוחלטת. במבט לאחור מתבררת מלחמת ששת הימים גם כקו שבר תרבותי. כך, בלהקת הנח"ל, הנאיביות הצ'יזבטרונית מפנה את מקומה לגיטרות חשמליות ולקצב הרוקנ'רול. נעמי פולני, הנשכרת לביים את התוכנית הראשונה לאחר המלחמה, נשלחת הביתה, ואת מקומה תופסים הטורקים הצעירים של הזמר הצבאי: יאיר רוזנבלום ודני ליטאי. אותה שעה מייצרות הלהקות את פס הקול והדימוי של התקופה. להקת צעירים נודדת בין מוצבים, נקלעת לתופת ומתעקשת לקיים שגרה אמנותית תחת אש. דימוי זה התקבע בזיכרון. חן העלומים, משובת המתבגרים ומרד הנעורים היו למרכיביו המרכזיים של הזיכרון ששומר ומוחזר לעייפה בהזדמנויות רבות.

     

    שירי תור הזהב של הלהקות הצבאיות מציגים את הישראליות במיטבה. יותר נכון, הם מציגים את האופן בו הישראלים היו מעדיפים לראות את עצמם. הסיפור שהם מספרים לנו על עצמנו לא השתנה: זהו סיפורה של אומה במצור החיה על חרבה ומושיטה יד לשלום. קל להאמין לסיפור הזה כאשר אנו מפזמים את "איזו מין שלווה" או "פרחים בקנה ובנות בצריח". החיבור הסוריאליסטי בין מוות לבידור, הופך בחסות הלהקות לחיבור טבעי, נורמלי, הכרחי ובלתי נמנע. כך אפשר לקבל את המוות הצעיר כמוות נשגב, ולראות את עצמנו כקורבנות, כמי שה"מצב" הוא עבורם "גזירת גורל". נדמה כי זוהי בתמצית מורשתן האמיתית של הלהקות: הנחלת הדימוי של צבא הומני שיש לו מדינה צודקת, יפה.

      

    הסרט "הלהקה" (1978) אינו מתעסק בכל אלה. למול שאלות כבדות משקל העולות לנוכח המפגש הטעון שבין בידור ואידיאולוגיה, בוחר הסרט להתבצר בעולמו של הפרט. שחקני הסרט - שהופק שנים ספורות לאחר התקופה עליה הוא נסוב - היו בחלקם כוכבי הלהקות; חלקם כבר הספיק לפתח קריירה אזרחית מרשימה. במידה רבה הם גילמו את עצמם. כוכבים אזרחיים שביצעו מעבר חלק מן הבימה המאולתרת במוצב אל הבמה המרכזית או האולפן. כך הושלם המעגל: תודעת הצבא אוזרחה ונורמלה גם בחיים האזרחיים.

      

    אך האם ניתן היה לנהוג אחרת? האם ישנה תרבות ישראלית שאינה תרבות מיליטריסטית? האם ניתן להצביע על תרבות ישראלית שאינה ניזונה מן הכוח, מתרפסת לפניו ומפרה אותו? האם אפשר בכלל לחמוק מחיבוק הדוב של הכוח, על שלוחותיו השונות, במעגל חיינו? ייתכן כי צריך לחדד ולתהות, האם הבידור בכללותו אינו משת"פ: מרכיב בתרבות המשתפת פעולה עם מנגנוני הכוח המרכזיים, שהאידיאולוגיה שלו גזורה על פי מידותיה של השיטה השלטת?

     


    משתתפי המחזמר. תודעת הצבא אוזרחה?

     

    נוסטלגיה בע"מ

     

    כמעט ארבעים שנה אחרי ההתשה ושלושים שנה אחרי הסרט "הלהקה", נראה כי השאלות עדיין רלוונטיות. שוב מצויים אנו בתוך סכסוך "בעצימות נמוכה" ושוב דומה, מאופיין הזרם המרכזי של התרבות הפופולרית כאן בעדריות וקונפורמיזם קיצוני. כעת מתברר, הופך המרחק בין הלהקה הצבאית ל"כוכב נולד", קצר מאי פעם.

     

    החל משנות התשעים תופס ערוץ 2 - המייצג המובהק של שלטון ההון בחברה הישראלית - את המשבצת אותה מילא הצבא
    בחיי התרבות בישראל. זהו כור היתוך אלקטרוני הנוקט בטכניקות שיווקיות רעשניות ומתלהמות כדי לייצר את מראית העין של הישראליות. קולקטיביזם מזויף זה השר עצמו לדעת בתוכניות צעקניות המתבססות על בידור זול ונגיש, תוך יומרה לפלורליזם ושוויון הזדמנויות, מנחיל להמונים גרסה מכובסת וסטרילית של המציאות. האמנות המגויסת מבית היוצר של הלהקות כמו קונה לה שביתה על מסכי הטלוויזיה.

     

    בתוך כך מתברר כי ללהקות הצבאיות מקום מרכזי במחוזות הנוסטלגיה הקולקטיבית הישראלית. גם תחת שלטונו של ההון, המולך החדש, גואה הנוסטלגיה ללהקות הצבאיות. ככלל, את התופעה הנוסטלגית, שלא אחת נדמית דקדנטית, ניתן לראות כהתרפקות ממותקת על העבר. במיטיבה עשויה הנוסטלגיה להעניק פרספקטיבה ביקורתית על עבר והווה גם יחד. ואולם נדמה כי בטלוויזיה מוחמצת אפשרות זו. הנוסטלגיה הטלוויזיונית היא לרוב גירסה סכרינית של העבר המתפקדת בשירות הממסד וההון. זוהי נוסטלגיה ממוסחרת הנרתמת לייצורה של תחושת גיבוש והתלכדות שליחה נס מזמן.

     

    כאן נסגר המעגל. התרבות הישראלית על זרועותיה הארוכות בטלוויזיה, בתיאטרון ובחיי היומיום, מייצגת את ההון, הכוח החברתי החדש. כאז, כן עתה, מבכרת החברה הישראלית לטמון את ראשה בחול ולבדר עצמה עד מוות.

     

    דן ערב הוא מרצה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לתקשורת, המכללה למנהל. עורך הסדרה "יורים ושרים" (2004)
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך הסרט בבימויו של אבי נשר
    צילום: אייל לנדסמן
    משתתפי הגרסה הבמתית
    צילום: אייל לנדסמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים