שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    כתב טביעה

    "פוסידון", שיעלה בארץ בשבוע הבא, הוא סרט אסונות חסר אנושיות בו טובעים אלפי אנשים. אבל למה לוקח להם כל כך הרבה זמן?

    מה הז'אנר של סרט כמו "פוסידון"? לכאורה, מדובר בסרט אסונות. ולא סתם סרט אסונות, אלא גרסה מחודשת לאחד מסרטי האסונות המפורסמים, היקרים והמצליחים של תחילת שנות ה-70. אז קראו לו "הרפתקה בפוסידון" ועיקר עלילתו היתה תפילתם של הצופים שהספינה הארורה כבר תשקע (בעיקר כדי להשתיק את צעקותיה של שלי ווינטרס). רונלד נים היה חתום על בימוי הסרט ההוא, אבל מי שעמד מאחוריו היה אירווין אלן ("המגדל הלוהט"), אולי המאסטרו הגדול של סרטי האסונות, האיש שבנה את הנוסחה ושכלל אותה בכישרון קולוסאלי. חוקי הז'אנר: אסוף קבוצת כוכבים בדמדומי הקריירה שלהם, זרוק אותם לאזור אסון ענק ותן לצופים להתחיל לנחש מי ישרוד ומי ייכחד. "המגדל הלוהט" הפך לסרט המפורסם ביותר של אלן, בעיקר בזכות הליהוק של פול ניומן, סטיב מקווין, וויליאם הולדן ופרד אסטייר. לא יודע מה אתם זוכרים מהסרט, אבל בז'אנר האסונות הגדול מכולם, זה הנקרא "החיים האמיתיים", בינתיים רק פול ניומן נותר בשטח מכל הצוות הזה.

     


     

    המון השתנה בעולם ב-30 השנים האחרונות. למשל, התאריך 11 בספטמבר 2001, שרלוונטי גם כאן, או עשרות סרטוני הווידאו האינטרנטיים שתיעדו בזמן אמת את הרס גלי הצונאמי במזרח אסיה. לא יודע אם העולם נהיה מחוסן מול דימויים המוניים של הרס ומוות, אבל הוא בהחלט התחיל להתרגל. סרטי האסונות של שנות ה-70 ניסו להציג את העולם כעומד על סף סיטואציות תנ"כיות, כמו מגדל בבל או חורבן סדום ועמורה, ושככל שהאדם ישאף לגבוה ביותר, כך הוא יעורר עליו יותר את זעם האלים ויביא על עצמו חורבן, כנקמה על יהירותו.

     

    מה, אם כן, התפקיד של סרטי האסונות כיום? אחרי צפייה ב"פוסידון" אני יכול לחשוב על כמה תפקידים. האחד, לגרום לנו לגחך. הסרטים האלה אינם מטילי אימה, אינם מעוררי חרדה, אינם מהווים תמרור אזהרה. סרטי האסונות, שהיו כבר צ'יזיים במקור, הם כמעט נלעגים כעת, בגל השני. זו פשוט אקסטזת חורבן אחת גדולה. כן, האפקטים נהדרים, הסטים של ספינת הפאר המהופכת מרשימים, והסרט הזה עשוי היטב ומכיל כמה קטעים בהחלט מותחים. אבל לא אכפת לנו לרגע. מה שמוביל לתפקיד מספר 2: במקום לעורר יראה, כפי שניסה אירווין אלן לעשות בסרטיו, סרט כמו "פוסידון" מעורר בעיקר ייאוש. הוא מוכיח שכנראה עדיף למות מאשר להילחם על חייך. אנחנו לא מייחלים להצלתם של גיבורינו, אלא מצחקקים בהקלה כשכמה מהם מאבדים את חייהם בדרך. לא רק כי בסרטים כאלה, בהם האפקטים והתפאורות הם הדבר החשוב ביותר, אין ממש ערך לחיי אדם, אלא כי אולי בעולם בו אנחנו חיים כעת באמת אין ערך לחיי אדם. וסרט כזה, שמנסה להגיד לנו שלא ללכת בקלות אל האור, להילחם במוות עד הרגע האחרון, בעיקר עושה את ההפך.

     

    את "פוסידון" המחודש - והיקר שקשה להאמין (נתון טראגי, בהתחשב בעובדה שהקהל האמריקאי העדיף כנראה להטביע את עצמו מאשר לקנות כרטיס לסרט הזה) - ביים הגרמני וולפגנג פיטרסן. מיומן הפיטרסן הזה. ודאי כבר הבחנתם בכך ב"אייר פורס 1" או ב"בקו האש". אבל לב או נשמה ספק אם תמצאו אצלו (זאת אומרת, בסרטיו). סרטיו הכוחניים, המאוד גרמניים באופיים המיליטנטי, עוסקים בדרוויניזם אכזרי: החזקים, העשירים והצעירים ישרדו. כל השאר ימותו. זה לא רק ב"פוסידון" אלא גם בסרטו הקודם והאיום "טרויה", ובסרטו לפני זה והעוד יותר איום, "הסערה המושלמת". ובכלל, חיבתו הסקסונית של פיטרסן לעסוק באפסיות האדם מול הטבע האיתן והאימתני קצת עושה צמרמורת לא נוחה. "פוסידון" הוא כמו ערבוב משונה בין שני סרטים קודמים שלו, "הספינה" (Das Boot) ו"הסערה המושלמת".

     

    "פוסידון" - בו נהרגים כמה אלפי אנשים תוך עשרים דקות, אבל הצלתם של כשמונה מתוכם אמורה משום מה לגרום לנו התרוממות נפש - הוא סרט שאנושיות וחמלה נעדרים ממנו. זה סרט בו האדם הוא רק מזון בר חלוף עבור האלמנטים הנצחיים - אם המים לא יטביעו אותו מלמטה, האש תאכל אותו מלמעלה. אז לאיזה ז'אנר שייך "פוסידון"? אסונות? לא, זה פאסה. הוא שייך לז'אנר סרטי הג'אנק. זה שכשצופים בו אחרי ששומעים כמה הוא נורא, מגלים סרט שאפשר להגיד עליו "האמת, לא רע". אחרי הכל, כשפיטרסן רוצה למתוח, הוא מצליח והלב בסרט פועם. ובג'אנק כמו בג'אנק, אולי נהנים מהלעיסה, אבל אז צריכים להתמודד עם הצרבת.

     

    עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "אמריקן דרימז" - סאטירה נטולת עוקץ, ועל "עור מסתורי" - הסרט הפותח את הפסטיבל הראשון לסרטי הומואים, לסביות, בי וטרנס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים