כשהכיכרות הופכות לקניונים

יותר מיובל חלף מאז תכנן הארכיטקט הצרפתי לה קורבוזייה את העיר הזוהרת, מודל דיורי אוטופי של בנייה אורבנית בעידן המודרני. המודרניזם הכה שורש וכעת, עם ההתפכחות מהעידן הפוסט-מודרניסטי, הגלובליזציה היא זו המכתיבה סדר עולמי חדש שבו העיר הזוהרת ומקומו של האדם בתוכה נבדקים מחדש.

המודל של קורבוזייה היווה השראה לארכיטקטים, מתכנני ערים, אנתרופולוגים ויוצרים רבים לאורך השנים. גם הכוריאוגרף והתיאורטיקן הבלגי, פרדריק פלמנד, המנהל מזה כשנתיים את להקת הבלט הלאומי של מרסיי, נתן לו ביטוי ביצירה שתעלה מחר (ב') בבכורה ישראלית על הבמה הגדולה ברחבת מרכז סוזן דלל. "העיר הזוהרת", אליבא דה פלמנד, בודקת את מקומו של הפרט בכרך העירוני, הטכנולוגי והמנוכר. באינטראקציה בלתי פוסקת של הגוף עם הסביבה בה הוא חי, על שלטי החוצות שבה וקירות הבניינים שהופכים לא פעם גם הם לפרסומות ענק, הוא מעורר געגוע לאותה עיר אוטופית.

"העיר הזוהרת" היא היצירה הנועלת טרילוגיה שנפתחה ב"מטפוליס" והמשיכה ב"Silent Collisions", יצירות שנוגעות בקשר בין מחול לארכיטקטורה. אחרי דיאלוג רב שנים שנמשך כעשור עם ארכיטקטים כמו אליזבת דילר וריקרדו סקופידיו, זאהא חדיד, ז'אן נובל ותום מיין, שותפו ליצירה הנוכחית הוא הארכיטקט ומתכנן הערים הצרפתי דומיניק פרו. היצירה, שמשתמשת במסכים מתניידים שעליהם מוקרנים דימויים, מתייחסת לסולם פרופורציות המבוסס על מידות אדם שקבע קורבוזייה. פרו השתמש בבד מטאלי ארוג ולוחות הקרנה בכדי לבנות מערכת של לוחות שנעשים שקופים או אטומים בהתאם לתנועתם בחלל ולהשתקפות האור. "המודל של קורבוזייה דיבר על מודל אוטופי ובעבודה שלי אני מנסה להתעמת עם המושג אוטופיה ומקומה בעולמנו", אומר פלמנד בראיון בלעדי ל-ynet, "יש כאן גם בחינה של התנועה המודרניסטית, של תהליכי החיברות בעולם שבו כיכרות הכפרים והכנסיות פינו את מקומן ל'לא מקומות' כמו מרכזי קניות ושדות תעופה. המופע בודק מהן הזהויות החדשות שיצרנו כתוצאה מאותם 'לא מקומות'".

אתה מתייחס לחקר החלל ולהשפעה של השינויים בחלל על בני האדם.

פלמנד מעדיף להימנע מדיון על הביקורת שספג מודל "העיר הזוהרת" של קורבוזייה ולהתייחס לצדדים האידיאולוגיים שבה. "ישנן לא מעט אנליזות על עבודתו וזה דיון ארוך מטבע הדברים. אני חושב שמדובר באישיות מורכבת שלאורך הזמן השתמשו בתיאוריות שלה לרעה ועיוותו אותן לתועלתם של ארכיטקטים אחרים. אנשים שניסו לחקות אותו מאוחר יותר היו נטולי ראייה הומניסטית ולכן נקודת המוצא שלהם היתה מסגור ותיחום אנשים", הוא אומר ומוסיף, "מה שמרתק ויוצא דופן בעיני הוא שהארכיטקטורה שלו מתבססת על האדם כנקודת מוצא. זו ארכיטקטורה נדיבה מאוד, הומניסטית, של אמן שלם שהוא גם צייר ופסל וזה בא לידי ביטוי ביצירה מאוד לירית ומיסטית".

כלומר לצד החופש שהארכיטקטורה יכולה לסמל, אתה רואה ביצירה הארכיטקטונית גם אפשרות לכלוא בתוכה בני אדם?

איך היתה העבודה עם דומיניק פרו?

מאז החל את דרכו בשנת 1973 כיוונה יצירתו של פלמנד לשבירת הגבולות בין תחומי האמנות השונים. כאחד מחלוצי היצירה הניסיונית הביא לבמה טכנולוגיות אודיו ויזואליות. מתוך רצון להעמיק את השיח האינטר-דיסציפלינארי הקים פלמנד בסוף שנות השבעים מרכז רב-תחומי בבית זיקוק ישן לסוכר שמוקם בבריסל. המרכז הפגיש בין יוצרים מובילים מתחומים שונים, בהם אמן האוונגרד רוברט ווילסון, הסופר וויליאם בורוז, אמן המיצב והוידאו שרלמיין פלסטין, נגן הסקסופון והמלחין סטיב לייסי, הכוריאוגרף והאמן פיליפ דקופלה (התמחה באמנויות הקרקס, בפנטומימה אצל מרסל מרסו ובשילוב וידאו ארט ביצירת המחול על פי מיטב המסורת של מרס קנינגהאם), הכוריאוגרפית מארי שווינאר והמוזיקאים מייקל גלאסו, חברי Joy Division והיוריתמיקס.

פלמנד הפך את היצירה הבינתחומית ואת הדיאלוג המתמשך עם יוצרים מכל העולם ללחם חוקו. "אני בהחלט מאמין בשבירת גבולות. אין בזה משהו חדש, זו אוטופיה אמנותית שקיימת מאז לידת האדם", הוא אומר, "הבלט הרוסי והבלט השבדי נגעו גם הם ביחס שבין המחול לאמנויות אחרות במטרה למצוא פורמולה חדשה של מופע. שיתוף הפעולה בין תחומי האמנות מעשיר ואני חושב שבעיקר כעת, כשאמנויות הבמה עומדות בסימן שאלה גדול וזוכות להצלחה פחותה מזו לה זכו לפני 20 או 30 שנה, צריך לנסות ולבחון את הנושא שוב ושוב. אנחנו חיים בעידן של דימויים. הדור הצעיר חי את הדימוי יותר מאשר את התיאטרון או המחול וצריך להכיר בזה. אני לא חושב שזה מעמיד בסכנה את עתיד אמנות המחול או התיאטרון, אבל זה בהחלט מעלה מחשבות על האבולוציה של החברה והדמיון".