שתף קטע נבחר

הפרידה שלנו לא היתה מספיק מעניינת

התקנאתי בפרידות המלודרמטיות של חברותיי: היא גילתה שהוא נשוי, הוא תפס אותה על חם, היא סיפרה לו שלא תוכל ללדת לעולם או גילתה שהוא לובש את החוטיני שלה. היה לי לילה ארוך אחד, בין לחיצת היד על שפת המדרכה ברחוב החשוך עד הבוקר למחרת, להמציא סיפור כיסוי, לנסות למצוא סוף אחר לסיפור האהבה שלנו, כמו בספרים

הוא נטש אותי לטובת אשה אחרת, או אולי יום אחד הוא פשוט פקח עיניים, הביט בגופי האנמי השרוע לצידו במיטה ולא רצה אותי שם, קיפל את בגדיו והלך. כשנפרדנו, אני והאקס, לא מצאתי לכך סיבה הגיונית, אבל נורא פחדתי ממה שכולם יחשבו. בעיקר פחדתי שירחמו עלי. לא יכולתי לשאת עוד את ה"אוי אוי כמה חבל" היבבני, או לראות את העיניים התמהות שלהם, או לשמוע שהיינו זוג כזה מקסים, הכי הכי בהיסטוריה, ואם אנחנו לא החזקנו מעמד - אז מי כן יחזיק?

 

היה לי לילה ארוך אחד, בין הפרידה שלנו על שפת המדרכה ברחוב החשוך עד הבוקר למחרת, להמציא סיפור כיסוי, למצוא סוף אחר לסיפור האהבה שלנו. לחיצת היד שלנו בקרן הרחוב לא היתה מספיק טראגית, מפתיעה או מעניינת. למעשה, קנאתי בפרידות המלודרמטיות של חברותיי. תמיד היתה שם סיבה מקורית לפרידה, היא גילתה שהוא נשוי, הוא תפס אותה חם, היא סיפרה לו שלא תוכל ללדת לעולם או גילתה שהוא לובש את החוטיני שלה להנאתו. הם חתכו את הקשר בצורה סימבולית: היא ריסקה לו בקבוק בראש, הוא נתן לה חיבוק ממושך ועזב כשדמעות שוטפות את לחיו, היא חתכה ורידים מרוב צער, הוא כרע ברך והתחנן שתישאר. שעות היינו מספרות זו לזו שוב ושוב את הסופים, מתחקות אחרי העקבות והרמזים שהובילו לאותו סיום.

 

יש לי נטייה הרסנית לפתוח ספר קודם כל בסופו

 

לזוגיות יש סופים פתוחים וסופים סגורים, כמו בסיפורת. סופים סגורים של קשרים ששייכים לעבר ושני בני הזוג שלמים עם ההחלטה, וסופים פתוחים מותירים לב שבור. כקוראת סקרנית, יש לי נטייה הרסנית לפתוח ספר קודם כל בסופו. אני מוכרחה לדעת איך כל זה ייגמר לפני שאני נקשרת לדמויות. אם הסיום מוצא חן בעיניי, אני מתחילה את הספר. אם הוא מתסכל אותי, אני עוצרת עוד לפני שהתחלתי, כי מדוע להיקשר לדמות אם היא בסוף תשליך את עצמה תחת פסי הרכבת?

 

הספרות שופעת סופים מרתקים לסיפורי אהבה, רובם טראגיים וצורבים מכאב, אחרים קיטשיים להחריד או בעלי תפנית מפתיעה. פעמים רבות סיפרו לי חברים שהם שאבו עצות לזרוק פרטנר לפי ספר שקראו, ואילו אחרים אימצו מהספרות את גינוני האבל שלאחר הפרידה. גם לקחים רומנטיים ניתן להפיק מתוך עיון בסיום מערכות יחסים ביצירות ספרותיות.

 

ב"אנה קרנינה" של טולסטוי וב"מאדאם בואבארי", פרי יצירתו של פלובר, הגיבורות מנסות לחיות את הפנטזיה נוסח הרומן הרומנטי, אבל בסופו של דבר מצליחות לממש רק את סופו: התאבדות. קרנינה עוזבת את בעלה ובנה למען ורונסקי, איש צבא מסוקס, ובטוחה שתנהל עימו מערכת יחסים סוערת, ואכן כך קורה, עד שהשניים מתמסדים ומערכת היחסים ביניהם גוועת. אנה לא מסוגלת לשאת את הקלון הציבורי ואת האהבה שהכזיבה, לצד החשדות הנוראיים שפיתחה כלפי ורונסקי, ומטילה עצמה תחת גלגלי הרכבת. "נסתכלה אל מתחת לקרונות נעצה עיניה בברגים, בשרשראות ובגלגלים הגבוהים של הקרון הראשון, שנתגלגל לאיטו במהלכו, והיא מתאמצת לכוון במידת עיניה את הנקודה האמצעית שבין הגלגלים הראשונים והאחרונים ואת הרגע, שבו תהיה הנקודה אמצעית זו למול פניה" (הוצאת אור עם).

 

החיפוש אחר אידיאל גברי נחשק

 

גם אֶמה, כוכבת "מאדאם בובארי", מחפשת בין מאהביה אחרי אידיאל גברי נחשק, שונה מאוד מבן זוגה הרשמי שארל. "לפניה ייפתח עולם הפלאים, שכולו תשוקות, התלהבות וחלום" (ספריית פועלים). אך הרומנים האלה רווי סבל ולא ממומשים, המאהבים מפנים לה עורף, והיא נותרת עם הספרים הרומנטיים ועם האשליה של חיי אהבה תוססים. ההתנגשות בין עולם הדימיון הפרוע שלה לבין המציאות האפרפרה מובילה אותה לבלוע רעל.

 

"רומיאו ויוליה" - זוג האוהבים, סמל רומנטיקה אוניברסלי, אינו מסוגל לממש את אהבתו אלא בסתר, בשל סכסוך מתמשך בין שתי המשפחות. כשרומיאו מגלה את יוליה מתה הוא בולע רעל ומת. מה שרומיאו לא ידע זה שיוליה רק מסוממת. כשהיא מתעוררת משנתה המלאכותית ומגלה את רומיאו המת, היא נועצת פיגיון בעצמה וכך השניים מתים זה לצד זו.

 

"אורפיאוס ואורידיקה" - אורפיאוס, דמות האומן הידועה המיתולוגיה היוונית, לא עמד בפיתוי והסב מבטו לאחור, כך הפר את התנאי שנתנו לו האלים לחלץ את אהובתו מהשאול והחמיץ את האהבה הענקית של חייו. "הוא צעד אל אור השמש". האם רימתם אותי, אלים?" קרא, והסתובב לראות. אורידיקה הושיטה אליו את זרועותיה המשתוקקות. כיוון שלא הצליחה לטפס כמותו במהירות היא עדיין לא הגיעה אל אור היום, ולכן נמוגה אל החשיכה ונעלמה. אוֹרְפֵיאוּס איבד, אם כן, את אשתו האהובה פעם נוספת, הפעם לתמיד, ולעולם לא ידע עוד אהבה".

 

"למאטיס יש את השמש בבטן" - ריבי, הגיבורה של יהודית קציר, מתארת מערכת יחסים הפכפכה ורצופת טלטלות בינה בצעירותה לבין גבר נשוי, יגאל, שגילו כפול מגילה. בסיום הספר כותבת ריבי את משנתה לגבי סופים של סיפורי אהבתה: "פעם לפני שהכרתי אותך, חשבתי שכל האהבות סופן להיגמר, ורק מה שנשאר לנו מהן חשוב באמת. עכשיו אני יודעת, שיש אהבות שמתקיימות כל החיים, וגם הסיפור שלנו ייגמר רק כשאחד מאיתנו ימות, לא, רק כששנינו נמות, ואפילו אז לא כי אני בטח אכתוב אותו פעם, יש דברים שאסור שיישכחו". (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

 

בסופו של דבר, פעמים רבות נכנעים סיפורי האהבה שלנו לתכתיבי החברה. אנחנו יוצרים מאהבים לפי דמויות לא ריאליות, נאחזים ברומנים מתקתקים מתוך האגדות ומנסים להפוך את חיינו לכמה שיותר דומים לחייהם של גיבורינו. חבל רק שאנחנו לא יכולים להציץ לרגע בסוף, לפני שאנחנו מתחילים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
נפנוף שמצטלם יפה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים