מה אתה לא מבין? זה נגמר
"אני אוהב אותך", אמר, הניח את ידו על ידי, ומשהו בי קפא. ראיתי איך פתאום יש סדק בקרקע היציבה שלו. הסתכלתי עליו, על האיש הזה עם המבט המסמא, המגע הממכר, האישיות הפשוטה והנוחה שלו, איש משפחה נורמלי להפליא שצמא כל כך, לי? כבר לא מאמינה לזה
"מה אתה לא מבין?" הסתכלתי עליו בחיוך חינני ומלא ביטחון, ככל שהצלחתי לגייס לרגע הזה.
כל כך הרבה פעמים דמיינתי את השיחה, ואני כלל לא מאמינה שאני כאן מולו, מסיימת משהו שהאמנתי בכל ליבי שסיומו בלתי אפשרי.
ישבנו במרינה בהרצליה. צהריים, אנחנו אוכלים, השמיים מסתכלים עליי בצבע תכלת, הים כחול והרוח מחייה אותי.
"מה את אומרת בעצם?" מבטו התמה הביט היישר בעיניי, וסוף סוף ראיתי שם משהו אחר, כזה שלא הצלחתי לראות מבעד לערפל. המבט המסמא איבד מכוחו ככל שהקשר הזה נגרר.
"זה נגמר!" אני מודיעה לאיש המשכיל והנשוי שיושב מולי - "עכשיו זה יותר ברור?"
אני עדיין מחייכת, ובמבט חודר מגלה שהפנים שלו משתנות לי. ארשת רצינית עוטפת את פניו שלפני רגע היו רכות, נעימות, צוחקות. נוספה איזו עווית קלה בשפתיים, וידו מונפת באוויר בתנועה המבטלת את דבריי. אני צוחקת.
"תגידי, מה קורה לך? אנחנו צוות לא?"
מצד שני:
ואז הלא-חוקית זורקת אותך
קשת אופטימי
את, שידעת לשגר לי את מיטב הרפרטואר הכחול הזה ודיברת איתי על כל נושא שבעולם, לא יכולה עכשיו להוציא שתי מילים מהפה שלך? וכך זה נמשך, עד שאתה מבין שנשארת פתאום לגמרי לבד ברחבת הריקודים של העולם האסור
"עודד, על איזה צוות אתה מדבר?" אני שואלת אותו, והוא שותק. "זאת פיקציה! אנחנו מושכים זמן והורסים, בעיקר אחד לשני". אמרתי בתקיפות, וכל מילה שלי נעטפה באמת אחת צורבת.
"אני אוהב אותך". הוא הניח את ידו על ידי, ומשהו בי קפא. ראיתי איך פתאום יש סדק בקרקע היציבה שלו.
הסתכלתי עליו, על האיש הזה עם המבט המסמא, המגע הממכר, האישיות הפשוטה והנוחה שלו, איש משפחה נורמלי להפליא שצמא כל כך, לי?
"כבר לא מאמינה לזה", אמרתי. הנחתי לדעתי הפזורה מריח האפטרשייב שלו להתעורר.
"את יודעת שזה מסובך", הוא חוזר על מנטרה מוכרת, ואני נרגזת עליו, על התום שבי ועל האהבה הזאת.
אני יודעת שאין לזה סוף, כמו שלא היתה לזה ממש התחלה. כמו שגם האמצע, כמו הקצוות, לא ברורים, כאילו מישהו עמעם בכל הזמן הזה את האורות, וזה היה הכי נגיש ונוח לי - להתמכר לחשיכה. בלי שאלות, פשוט להיות.
קיימת אהבה, אני יודעת. לצערי אני עדיין מרגישה
חשבתי לי, תוהה מה נכון לעשות, ואם באמת יש לי את הכוחות הדרושים כדי לצאת מתוך יחסים כאלה סבוכים. כי קיימת אהבה, אני יודעת. לצערי אני עדיין מרגישה. יש שם רגש ותשוקה, אבל גם ריקנות איומה וחיים נפרדים עד כאב, אז למה? בשביל מה?
"גם אני אוהבת אותך", הודיתי בחולשה, "אבל אנחנו קווים מקבילים. תסתכל עליי, עודד? אני מכירה אותך, כל שהיית רוצה עכשיו זה שתחזור לכאן סיגל השמחה. אני לא רוצה יותר להיות הקלילה בהצגה! לא רוצה להיות עדת ראייה לחיים שהם רק שלך". קמתי.
"את עושה טעות", סינן בהחלטיות.
"זאת טעות ששווה לטעות!" הרכבתי את משקפיי השמש השחורים שלי , גוצ'י, יוקרה המשווה מלבד יופי עדכני גם הגנה. מפני המבט שלו, בעיקר. הנחתי שטר של 100, הודיתי בנימוס על היין ועל הארוחה, ונעלמתי אל חיי שלי, שלעולם לא יתמזגו עם עולמו הפרטי.
"זה היה המעשה הכי הכי נכון!" אני משננת כמו מנטרה, מתחננת שחסרונו, שכבר מציק, ירפה ממני. נכנסתי למכונית שלי, מסמנת וי על סיום פרק מהותי, מתניעה ונוסעת, רק אני עם חיים שהם רק שלי, אל עבר הלא נודע.
האימייל של שני
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
