רפטינג בנהר הגדול של אסיה הקטנה

טורקיה, אחד היעדים המתוירים ביותר על ידי ישראלים, מציעה יותר מ'קלאבים' על החוף, יותר ממיצרי הבוספורוס והדרדנלים, יותר מהמסגדים בערים הגדולות ואפילו יותר מהקפה הטורקי, שאגב, בארץ הוא הרבה יותר טעים. חברת "מדרפט" הזמינה אותנו לבחון אופציה נוספת להיכרות עם טורקיה - דרך הרגליים, בעזרת ג'יפים ובאמצעות סירות. 

פחות משעתיים טיסה ולא יותר משעתיים נוספות של נסיעה - ואנחנו כבר בארץ אחרת, למרות ששמה עדיין טורקיה. את הביקור בארץ הזו, "אסיה הקטנה", פתחנו עם פידה ותה טורקי. פידה הוא בצק דמוי פיתה בתוספת גבינות או ירקות - מעין פיצה טורקית. התה, או הצ'אי, מומלץ מאוד. להבדיל מהקפה, התה המקומי מצוין, וכדאי לנסות גם את תה התפוחים, שדומה מאוד לסיידר חם.

גם היא אוהדת את גאנה? מקומית מתחזקת את הבית

בדרכים המתפתלות מעל הקופרולו (פירוש השם "הנהר עם הגשר") הגענו אל בסיס הבית שלנו: בקתות העץ של חוסנו השוכנות על גדת הנהר. לודג' ההרים נמצא באמצע שום מקום ולא מכיל הרבה מעבר ללינה ואוכל מצוין במנות גדושות (פורלים נהדרים מהחווה הסמוכה!), אבל זה בהחלט מספיק.

מונדיאל לכל חקלאי

בכפרים בטורקיה יש חשמל, אבל הכפריות עדיין סוחבות על גבן, לאורך קילומטרים רבים, ענפים לתחזוקת הבית. הילדים הולכים לבתי הספר, אבל מרבית ההורים לא יודעים קרוא וכתוב. והשיא: הציביליזציה נראית במרחק שנות דור, אבל המונדיאל ייראה בכל פינה, הודות לצלחות הלוויין המתנשאות מעל כל בית.

לא לשכוח קרם הגנה. רפטינג בקופרולו

בעת עצירה סטנדרטית עם שיירת הג'יפים הזמין אותנו אחד הכפריים, חסן קובולו, לתה, והראה לכולנו הכנסת אורחים טורקית מהי. המדריך המצוין ודובר הטורקית של 'מדרפט', אופיר, תיווך בין חבורת הישראלים לבין המארח המקומי, וכך למדנו שהוא אשתו ובנו הקטן הם בין התושבים המעטים שנותרו בכפר ההולך ונעלם, בו חיות כעת  6 משפחות בסך הכל. כל השאר, לדבריו, נטשו, רובם לאנטליה. בעוד מספר שנים אולי כבר לא יהיה ניתן להתארח אצל כפריי הטאורוס. הם לא יהיו שם.

לידיעת החותרים במעגלים

הראפטינג היה עיקר היום השלישי של הטיול. כצפוי מראפטינג ברמה 2 (מתוך 5), אתגרי מדי הוא לא היה, אבל מעניין - בהחלט כן. טורקיה, וגם חברת מדרפט, מציעות מסלולי ראפטינג הרבה יותר סוערים, אבל הטיול שלנו מיועד למשפחות והנתיב נבחר בהתאם.

אחרי שבדקנו שכל החלקים החיוניים בגוף נמצאים במקומות בהם הם היו מוקדם יותר, נסענו ל'עיר הגדולה', אנטליה. התבלינים המצוינים עדיין נמצאים בשווקים, הרחאת-לוקום לא זזה לשום מקום, וגם הסוחרים עדיין יודעים עברית יותר מדי טוב. חובבי המסאג'ים יכולים להקדיש את הזמן, כמובן, לחמאם טורקי, אבל אישית, אני ממליץ להשקיע את כל כולכם דווקא במסעדת "גזיינטפ יילדיז" (yildiz) המקומית. איך אפשר לעשות משהו אחר כשאפשר להתמוגג מול מנות כמו 'עלי היפה' (בשר עם חצילים, שום ויוגורט), 'איסקנדר' (שווארמה על מצע לחם ברוטב עגבניות ויוגורט) ו'בייטי סרמה' (קבב מגולגל בלאפה עם יוגורט ופירורי פיסטוק)?

סיור ברחובות אנטליה ולילה במלון המפואר "בסט ווסטרן חאן" היוו יופי של סוף לטיול הזה. את מאות הישראלים שנפשו בטורקיה שונה לגמרי פגשנו למחרת, במתחם הדיוטי פרי כמובן. 

הכתב היה אורח חברת מדרפט