שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוא השתנה לנו
    תזכורת: מזה חמישה חודשים צועד ניר קיפניס במסלול של השבחת הגוף ובמקביל בחינת הנפש. עד כה הוא השיל כ-30 קילוגרם ממשקלו - ועם כל גרם שירד צצה אונקיה של בטחון עצמי. ניסוי ה': מפגש עם פסיכולוגית (שבעבר היתה גם מושא אהבתו של הנבדק). תוצאת הניסוי: קיפניס הבין שהוא נתון במשבר זהות עמוק, אמיתי ומטריד. התפתחות בלתי צפויה א': רעייתו של הנבדק שלחה אותו לבלות לבדו באיי יוון. התפתחות בלתי צפויה ב': קיפניס לא עשה בחופשה שום דבר אסור - אבל אוף, כמה שהוא התגעגע לאשתו

    בתחילת החודש השישי למניין הפרויקט, בא המשבר.

     

    כדרכם של משברים, הוא לא קרה בבת אחת. הוא לא הובל על ידי או נכרך באירוע ספציפי, כי אם ניקר וכרסם, בהתחלה נקירות עמומות שגרמו לחורים קטנים של ספקות ואחר כך נגיסות גדולות, שאיימו לקרוע את הקיפניס החדש מבפנים.

     

    כפי שעינכם רואות בתצלומים, לא מדובר במשבר פיזי: הדיאטה נמשכת פחות או יותר כסדרה, מחוג הקילוגרמים ממשיך לצנוח מטה, אימוני הכושר (על אף שהופרעו מעט, ע"ע "קיפניס אתמול והיום"), היו לחם חוקי - ובסך הכל תהליך השיקום הפיזי ממשיך להתהוות לנגד עיני המשתאות. אלא שהבחור החדש מהמראה, זה שבפרק הקודם כונה "הפיצול", כל כך הקסים אותי - ואת כל סביבתי - בהתחלה, עד שלא שמתי לב שמשהו בראש שלו דפוק.

     

    אם אחת המשימות שלי ב"שקם את עצמך" היתה לחפש קשר בין גוף ונפש, מראה והתנהגות, הרי שעד עתה הם פסעו פחות או יותר יד ביד: ככל שירדו הקילוגרמים והשתפר המראה השתפרו גם שביעות הרצון העצמית, הבטחון העצמי, הקוליות החמקמקה. כל אלה עלו תמיד ביחס הפוך למשקל, אבל פתאום התברר שיש כאן עוד משהו. זה לא שהמשקל ומצב הרוח הפכו לגמרי את היחס ביניהם ופנו לכיוונים הפוכים, אלא שכל אחד מהם כאילו עשה חצי תנועה למקום אחר.

     

    י' אתמול והיום

     

    כדי לנסות ולהבין טוב יותר את מה שעובר עלי, אני מזמן לשיחה דחופה את י' (ולשם הבהרה: לא מדובר באותה י', גיבורת הפרק "כך זיינתי את י'", מגליון "בלייזר" הקודם).

     

    לפני 17-16 שנים, י' היתה אחת האהבות הנכזבות הראשונות שלי. ואם צרת רבים היא חצי נחמה, אפשר לומר שהייתי בחברה טובה מאוד שכללה, פחות או יותר, את כל החברים שלי. כולנו אהבנו את י'. האומללים שבינינו היו במשך הזמן גם חברים שלה - אני אומר אומללים כי את כל השלושה, כל אחד בתורו, היא השאירה שבור לב. לפחות זה נחסך מאיתנו, אלה שלא זכו.

     

    מה היה בה, ב-י', שכל כך הקסים אותנו? היא אף פעם לא היתה הבחורה הכי יפה בסביבה, גם לא הכי חתיכה, אבל היא היתה בכל זאת הכי נערצת. במבט לאחור אפשר להגיד שיותר משאהבנו אותה, השתוקקנו אליה ורצינו אותה. אלא שבגיל 18-17 אתה עוד לא כל כך יודע להבדיל בין תשוקה לאהבה (רוב הגברים בעצם לא מבדילים עד גיל 30, יש כאלה שלא מבדילים עד יומם האחרון ויש כאלה שיטענו שבעצם אין הבדל). המלה "לזיין" היתה מחוץ ללקסיקון שלנו. רק אלה שהיו להם חברות קבועות "זיינו", אבל גם אז זה נתפס רק כחלק מהחבילה. סקס נטו, למרות שהעסיק אותנו כל היום, עדיין לא נתפס כמשהו אפשרי באמת. ו-י' היתה סקסית.

     


    תראו מה 5 חודשים יכולים לעשות  (צילום: זיו קורן)

     

    במבט לאחור, הסקס-אפיל שלה נראה יותר כמו שילוב מנצח בין חוכמה רבה לחוסר ביטחון תמידי, כזה ששידר החוצה "היי, אני יכולה ללמד אותך פה כמה דברים שאף אחת אחרת לא תוכל, אבל קודם כל בוא ותאהב אותי ותחבק אותי ותשמור עלי כי אני קטנה וחלשה ושברירית". הניגוד הזה, שפנה בבת אחת לילד ולגבר שבכל אחד מאיתנו, היה הרסני והפך את י' לפאם פאטאל הראשונה בתולדות נוה שאנן.

     

    אבל לא על י' התכנסנו כדי לדבר הפעם, אלא רק כדי לנסות להבין דרכה את השינוי והקונפליקט שמתחוללים אצל ההוא מהמראה. אה כן, שכחתי לציין עוד משהו: היום י' היא פסיכולוגית קלינית, אחת שאמורה להיות מסוגלת להסביר לי גם במונחים מקצועיים מה פחות או יותר מתרחש כאן. אנחנו נפגשים לשיחה קצרה בבית קפה. במשך השנים שחלפו (למעט פרק זמן של כמה חודשים שבהם חלקנו דירה בסידני, אוסטרליה), ראיתי את י' אולי חמש פעמים. דווקא היא, שהיתה סמל לזו שנוטשת וממשיכה הלאה, היתה אחת הראשונות שהתמסדו והתרבו. במהלך הפגישה בינינו היא מחזיקה על הידיים את הילד השלישי שלה.

     

    למרות שלא קיימנו קשר בכל אותן שנים, י' היא אחד האנשים היחידים שתוך דקה אפשר לתקשר איתם ברמה הכי גבוהה ואישית שאפשר. היא מאתרת מיד את הבעייתיות הטמונה במושג "פיצול" שבו כיניתי לפני כחודש את בן דמותי החדש. לדבריה, פיצול הוא סוג של מנגנון הגנה ראשוני, כזה שנועד לחלק את העולם ל"טובים" ול"רעים" בשל חוסר היכולת לקבל מבנים מורכבים.

     

    נו, בבקשה. לא רק שהפיצול ההוא מאיים על כל מה שיש לי. עד עכשיו הייתי סבור לפחות שהוא אולי נראה יותר טוב ממני, אבל הוא מה-זה רדוד - והנה מתברר שאפילו הטמבל הזה הופך ליצור מורכב. עוד אומרת לי י' שפנייה לטיפול פסיכולוגי, כלומר הרצון לקבל טיפול נפשי, מעידה בדרך כלל על סוג של מצוקה נפשית ורצון לחולל שינוי ולקבל עזרה, "אבל", היא שואלת בחיוך, "מה עם הפרויקט הפיזי שלך? האם גם הוא נובע ממצוקה או מבעיה?".

     

    ז' אתמול והיום

     

    י' נגעה בדיוק בנקודה, אין מה לדבר. אני נזכר שגם לפני שלושה חודשים, כשישבתי לשיחה שתועדה כאן לפרטיה עם רונית רפאל, היא שאלה אותי "מה אשתך חושבת על הפרויקט". אני עניתי שהיחס של ז' לפרויקט מאוד מורכב: לכאורה היא אחת מאלה שדאגו להטיף לי "תראה איך אתה נראה" עד לפני זמן לא רב, אבל משהגיע השינוי בכיוון המיוחל, ז' החלה מגלה כלפיו התנגדויות שנסקרו כאן מעת לעת. רונית רפאל נגעה אז בנקודה: "נו בטח", היא אמרה לי. "אתה רוצה שינוי, אז היא מתחילה לשאול את עצמה - רגע, שינוי? מה פתאום הוא צריך בכלל שינוי?".

     

    והנה גם י' נגעה בדיוק בנקודה: או.קיי, שקלתי יותר מ-140 קילו. זה כשלעצמו דורש שינוי, אם כי לא כזה שמחייב יותר מדיאטה וקצת כושר. אבל מה לעזאזל היה כל כך דפוק בחיים שלי שרציתי לנער אותם חזק ומהר? וגם אם נניח שהיה בהם משהו דפוק, הרבה מעבר לקטע הזה של משקל יתר וקצת שערות על הגב, למה עכשיו אני מרגיש לא רגוע? הרי לכאורה עכשיו הייתי יכול להתרווח וליהנות ממה שיש: פחות עשרה קילו, התמדה בשלושה אימונים בשבוע במכון "אנרג'י", והכל היה מסודר פחות או יותר. אז למה דווקא עכשיו מתחיל הבלגן מבפנים? ולמה ז' כל כך מוטרדת, לעזאזל?

     

    מצד אחד, אני מודה, הפכתי לסוג של בעיה: הרי בינינו, אין שום דרך להרגיש את השינוי למעט בעיניהן של המתבוננות. המראה יכולה לומר את דברה, חברים יכולים להתפעל, ג'ינסים חדשים במידה 48 יכולים להירכש, ועדיין, המקום היחיד שבו אפשר לדעת אם השינוי הפיזי מצליח או נכשל הוא ביחס הנשים לאובייקט המשתנה. אם הייתי יוצא למסע הזה כדי להיות רזה יותר, יפה יותר או שרירי יותר, אני מניח של-ז' שתחיה לא היתה שום בעיה איתי ואיתו. אבל הרי ברור כשמש שיצאתי אליו רק כדי להיות מושך יותר - אחרת מה הטעם ברזון ובשרירים?

     

    ז' יודעת שאני אוהב אותה יותר מכל אחת שאי פעם אכיר, ואם היא שוכחת את זה מדי פעם אני טורח להזכיר לה את זה ביתר שאת, כדי להפיג מעט את חששותיה. אבל כשאני יוצא מדי פעם למטלותי במסגרת המחקר "השפעת הלוק הקיפניסי החדש על בנות העיר", היא בכל זאת מודאגת: היא יודעת שאני מסתובב על הגבול, וגם אם אני מקפיד להישאר בצד הנכון שלו מדובר בסכנת נפשות. כי בינינו - ללכת שיכור, בחושך, על הגבול? מסוכן שם ועוד עלולים לירות בי. אם לא האויבות המרושעות אז אולי ז', במקרה שאאחר לשוב הביתה.

     

    על נערות יוון

     

    זה לא שאני יכול כבר למקם את עצמי על הציר בין איתן אורבך לדודי בלסר. לא רק שעוד ארוכה הדרך, אלא שדווקא עכשיו, כשאני בדרך הנכונה, אני מבין שלשם כנראה לא אגיע. אבל בכל זאת, את השינוי בעיני המתבוננות אני יכול להרגיש היטב: מישהי שאני פוגש ועד עכשיו הסתפקה ב"שלום-שלום" מעבירה פתאום מבט בוחן מכף רגל ועד ראש. אחרות, שפעם היו רואות דרכי, מתעכבות פתאום גם על האריזה. זה מחמיא ומביך ובה בעת מטריד: איך חייתי כל השנים בלי הפידבק החיוני הזה?

     

    ז' נוקטת בטקטיקה של הפוך על הפוך: בשבוע האחרון של אוגוסט היא משלחת אותי לאי "שלנו" ביוון. בשלוש הפעמים הקודמות מאז גילינו את האי שלנו ביקרנו בו שנינו ביחד או כל המשפחה, כולל הילדים, ו-ז' יכולה להבין שמי שמגיע לאי בגפו עלול למצוא את עצמו מהר מאוד נשאב לחגיגה של ים, אוכל טוב, שמש - וסקס חסר מעצורים. זה קרה לא אחת לטובים בחברי שהגיעו אל האי לבדם וחזרו ממנו עם חוויות לחיים שלמים. אבל דווקא לשם (ולמרות שהתחננתי, באמת, שתרשה לי לקחת גם את הילדים), ז' שולחת אותי לבד.

     

    נשים, רבותי, זה חתיכת עם. מצד אחד הן מפגרות מושלמות: תקראו לי שוביניסט, אבל אשה מעולם לא הצליחה (ואין חשש, היא גם לא תצליח) לייצר משהו שיקדם או ירגש את האנושות. גברים מטיסים חלליות, מפצחים אטומים ואת משמעות החיים; נשים, לעומתם, אוהבות יציבות.

     

    מצד שני, הן הרבה יותר חכמות מאיתנו: בזמן שאנחנו עסוקים במה שנראה לנו חשוב כמו לנהל את העולם, הן מנהלות אותנו כך שלא נותר לנו אפילו סדק צר בלו"ז כדי לנשום. גם את החופשה שלי, הדבר הכי ספונטני וחופשי לכאורה, יש לי הרגשה ש-ז' ארגנה כבר זמן רב מאחורי גבי. לא ברמה של טיסות, מעבורות ולינה, אלא ברמה העקרונית. כדי שאסע לבד.

     

    האמת היא, שהלבד הזה פעל בסופו של דבר לטובתה: מוטרד רק מהאפשרות שמשהו עלול לקרות הייתי מתעורר בכל בוקר בשעה הלא שפויה בעליל שש וחצי, ושוחה את המפרץ שלחופו גרתי מצד לצד במשך 50 דקות. השינה, זו שאליה הייתי נופל אחרי לילה של שתייה (שהיה כולל, בדרך כלל, לפחות ליטר יין וחמישה-שישה אוזו עם קרח), היתה טרופה וקצרה מתמיד רק בגלל אותו חופש מזוין - או יותר נכון לומר אשליה של חופש.

     

    על האי פגשתי במשך אותו שבוע כמה גברים על נשותיהם וטפם שהחתיכות על החוף הוציאו להם את העיניים. הם כל הזמן הרגישו שהם מפסידים משהו. ראית בעיניים שלהם איך הם מוכנים להתגרש עכשיו רק כדי לחזור למשחק, להרגיש לעוד שנייה אחת שהם יכולים, למשל, לגשת אל היווניה המתוקה ההיא שמשתזפת בלי חלק עליון על החוף ולהזמין אותה לדרינק. למה לא?

     

    ואני, משודרג ושזוף, חופשי מכל עול ועולל, התגעגעתי מאוד אל ז'. אולי לא אל ההוויה היומיומית המעצבנת, אבל אל האישה שאני אוהב כל כך.

     

    קיפניס החדש מעורר חשש

     

    על בקבוק של אוזו, כשברקע מוזיקה יוונית נעימה, אני מנסה לבדוק מה בעצם מטריד אותי כל כך. התשובה, כמו כל הפרק הזה של "שקם את עצמך", מטרידה ומורכבת.

     

    נתחיל בהיבט הפשוט יותר, הפרקטי: לקיפניס "הישן", זה ששקל כמו שני אנשים, היו הרבה דברים פגומים בחיצוניות (ואולי גם בפנימיות), אבל היו לו גם לא מעט הישגים: אישה אוהבת, שני ילדים מתוקים, הרבה חברים טובים. בקיצור, משפחה במובן הצר והאינטימי, הרחב והכללי של המלה. אבל מה יהיה לקיפניס החדש?

     

    הרי אם נגדיר את הקיפניס החדש רק כהיפוכו של הקודם, האם זה מעמיד בסכנה את כל אותם נכסים שזה עתה נמנו? קיפניס הישן היה יופי של אבא ובעל, חבר אמיתי ואיש רעים להתרועע, אבל - וכאן אני חוזר לאחת משאלות המפתח של הפרק הראשון בעלילות הפרויקט הזה - מה מכל אלה היה תוצר של חיים "שמנים" בכל המובנים? ואיך לעזאזל מייצרים לקיפניס "החדש" הזה גם אישיות פוזיטיבית, כזו שלא נשענת רק על "עולם חדש עד היסוד נחריבה"? מדהים איך המהפכה הפרטית שלי נתקעה בדיוק באותו שלב שבו גם מהפכות לאומיות ואפילו גלובליות נתקעות בדרך כלל - השלב הזה של "בסדר, הבנו כבר מה לא, אבל מה כן? מה עכשיו?".

     

    מאחר שכרגע אני נסער מדי, נמשך לקיפניס החדש ונדחה ממנו בה בעת, משתוקק אליו וירא מפניו, אני מותיר את מלות הסיכום ל-י', כפי שניסחה אותם באי-מייל קצר לאחר פגישתנו. "השינוי החיצוני לכאורה", כתבה, "מביא ל'הזזה' של מבנים פנימיים קבועים. שאלות בנוגע לדימוי העצמי, ליכולות האישיות ולאפשרויות הפתוחות היום בפניו של הכותב. נדמה שהשינויים עוררו מתרדמתם רצונות, משאלות וציפיות ש'הורדמו בכוח' או בכפייה, מתוך תחושת עבר שלא ניתן להשיגן, וכיוון שכך עדיף שלא לעסוק בהן. האפשרויות שנפתחות היום מעירות את המתים מקברם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אני המשודרג
    צילום: זיו קורן
    הים הוא אותו ים
    צילום: זיו קורן
    אבל קיפניס כבר לא
    צילום: זיו קורן
    מומלצים