שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: איי אף פי

    השיאים של רוג'ר

    "דארק סייד" נשמע יפה יותר ויותר תחת השמיים של נווה שלום. חוץ מזה היו הרבה רגעי קסם ופקקים, קצת הטפות לקהל הישראלי ומעט מאוד אילתורים. ארי קטורזה מסכם את ההופעה של רוג'ר ווטרס

     

    בואו נבהיר זאת חד-משמעית: ההופעה של רוג'ר ווטרס בנווה שלום הייתה טובה. מרגשת לפרקים, טרחנית בקצוות, אבל בעיקר מרשימה לאורך כל הערב. מגובה בלהקה נהדרת ובפאר היצירה של פינק פלויד, ווטרס הצליח – למרות הכל - לנחם במשהו את האלפים שעברו את הפקקים המתישים של לפני ואחרי, ונדחסו בין רבבות אנשים ממול הבמה.

     


    ווטרס. האפקטים כבר פחות מרגשים. צילום: איי.פי  

     

    לאחר החימום הישראלי (צל"ש לברוזה), הגיע הדבר האמיתי. ווטרס פתח את ההופעה בחצי שעה איחור בהמתנה לתקועים בפקקים (היי, זה לא היינו אנחנו, אנחנו מ-14:00 בדרכים). ב- 21:20 עלתה הלהקה לבמה ופתחה עם ""In The Flesh התיאטרלי והנהדר מתוך "החומה", שהרים את רף הציפיות. ווטרס המשיך עם "Mother", גם הוא מ"החומה", והגיע לשיא ראשון בביצוע נהדר לקלאסיקה פינק פלוידית פסיכדלית עתיקת יומין, "Set The Controls for the Heart of the Sun" מתוך אלבומם השני של פינק פלויד, "Saucerful of Secrets". שיר זה כלל תמונות וקליפים של ווטרס ולהקת האם בתחילת הדרך.

     

    לאחר פתיחה מסעירה זו, ווטרס ניסה לעלות גבוה יותר עם שירים כבירים מתוך האלבום "Wish You Were Here". על המסכים הגדולים התנוצץ דיוקנו של סיד בארט, כותב השירים העיקרי בתחילת דרכה של הלהקה, שאיבד את שפיותו בשל צריכה בלתי מבוקרת של LSD (הוא הוחלף ע-ידי חברו הטוב ביותר, דייוויד גילמור). ווטרס ולהקתו התחילו מחווה זו בגרסה מקוצרת ל"שיין און, יו קרייזי דיאמונד", שהוקדש במקור לבארט, ובמופע זה נשמע רב עוצמה ונוגע ללב. מעריצי פינק פלויד אמיתיים עשויים להתרגש עד דמעות מחיבור זה של מוזיקה ווידאו. בכל האירוע הגרנדיוזי משהו הזה, דומה היה שווטרס הצליח דווקא כאן להעניק סוג של חווייה אינטימית ורגשית לאלפי אנשים. משם המשיכה הלהקה עם "Have A Cigar" שנוגן מצוין, ולשיר הנושא של האלבום, ששוחזר באופן מופתי, אך חסר במופע את הריגוש הנדיר שהיה ל"שיין און".

     

    בשלב זה ווטרס עבר לאלבום "The Final Cut" מ-1983. לאחר שביצע את שיר הנושא, הוא המשיך עם "The Fletcher Memorial Home", הסינגל הראשון מתוך אותו אלבום, שמספר על אותו מוסד מיוחד אליו היה רוצה לשלוח את כל אותם עריצים מגלומנים שמפריעים להתנהלותו של עולמנו. ווטרס לא עשה הנחות לקהל הישראלי והשאיר ברשימת הנשלחים גם את בגין (שב- 82 "לקח/כבש את בירות"). עם זאת, הוא לא נשאר תקוע ב-82'. לסטלין, רייגן, ברז'נייב וכל הג'מעה הוותיקה, הוא צירף כוכבים חדשים: בן לאדן וסאדאם חוסיין, למשל - זאת בזמן שדיוקניהם הוקרנו על שלושת המסכים הגדולים של המופע.

     

    עד ההפסקה ווטרס הקדיש זמן קצר לחומרים מקריית הסולו המאוחרת שלו (לא היו במופע שירים מ"בעד ונגד תפיסת טרמפים" ו "רדיו קאוס" למשל). ווטרס הקפיד להבליט את הבלדה "לעזוב את ביירות" שכתב לפני שלוש שנים בעקבות המלחמה בעירק, המספרת את אותו טיול שעשה בגיל 17, במהלכו הגיע לביירות והתארח אצל משפחה לבנונית מקומית, שקיבלה אותו בחום ואהבה. שיר זה – שמילותיו הוקרנו על המסכים - התיימר להסביר לנו ש"יש אנשים טובים בכל מקום, ושאנחנו צריכים להבין אחד את השני". אלא שלא היה מי שימסור לו בחזרה שאנחנו – פחות או יותר - כבר יודעים את זה. התקווה היתה שהמחצית השנייה תפצה אתנו על הדקות החשובות והמיותרות הללו. וכך באמת היה לאחר רבע שעה הפסקה.

     


    המעריצים לפני ההופעה. צילום: אור ברנע

     

    בחיים כמו באלבום 

     

    החצי השני של המופע כלל טור-דה-פורס של "הצד האפל של הירח". משימה לא פשוטה כלל, בעיקר כי כאשר משחזרים את התקליט אחד לאחד, ותמיד קיים חשש להפוך ללהקת קאוורים של עצמך. עם זאת, הביצועים של הלהקה לאלבום זה כללו אי אלו רגעי קסם נדירים, וכל העסק השתפר בהדרגה משיר לשיר.

     

    הפתיחה של פעימות הלב בואכה "Breath" הייתה מפתיעה, גם כי קולו של דייב קילמינסטר, אחד משני גיטריסטי הסולו הנהדרים, היה דומה בשיר זה באופן מפתיע לזה של דייויד גילמור (בשירים אחרים היה לו מעט קשה יותר). הלהקה של ווטרס, במילותיו של דייוויד בואי, הייתה מאוד "ביחד" ב"Time". הזמרת קרול קניון כמעט הצליחה לעשות את זה ב-"The Great Gig In The Sky". השיר "Money" קיבל אקסטרה כוח, כאשר שני הגיטריסטים, קילמינסטר וסנואי ווייט, ניגנו ביחד את סולו הגיטרה המפורסם. אף-על-פי-כן, אני חשתי סיפוק שלם ב"Us And Them", שעה שווטרס והלהקה, ובעיקר שלושת זמרות הליווי – קייטי קיסון, פי.פי ארנולד וקרול קניון – הצליחו לשחזר באופן מפתיע את הגודל, היופי והשלמות של השיר הזה. מרגע זה, "דארק סייד" נשמע יפה יותר ויותר תחת השמיים של נווה שלם (ובין עשרות אלפי הנדחסים ממול הבמה שאחזו לעתים אחד בשני, ולא מאהבה).

     

    שיאים נוספים היו Brain Damage"", ובעיקר "Eclipse" החותם אלבום זה, שבו השירה של ווטרס ,יחד עם הקלידן ג'ון קארין וזמרות הליווי נשמעה ממוקדת, מחוברת ולפרקים אפילו נשגבת. לאחר שיא בלתי נמנע זה, ירדו ווטרס והלהקה מהבמה, אך חזרו להדרן שכלל מספר קטעים מ"החומה", ביניהם, איך לא, "עוד לבנה בחומה, חלק 2", וגם את "וורה", "ברינג דה בויז בק הום" שנשמעו מנותקים מהערב כולו, אך הובילו נפלא - כמו באלבום המקורי של "החומה" - אל "Comfortably Numb" הנהדר. סופו של שיר זה כלל דו קרב גיטרות של וייט וקילמינסטר, כאשר קילמינסטר נשאר נאמן לאורך כל הערב לסולואים המקוריים ואילו וייט הרשה לעצמו לקחת חופש אלתור לסולואים אלטרנטיביים (בגדול, קילמינסטר נשמע רווי תשוקה לרוחו של גילמור, בעוד סנואי וייט היה מעט נינוח מדי).

     

    עוד בתחילת ההדרן הביע ווטרס את תקוותו שהדור הצעיר הישראלי יצליח לעשות את השלום ולשבור את החומה. אנחנו, לעומת זאת, התווכחנו על איכות השמע. ממרחק של 50 מטר מהבמה היה סאונד טוב וברור, אך נדמה לי שאף אחד לא היה מתלונן אם היו מרימים את כל העסק בכמה דציבלים נוספים. בגדול, הספיישל אפקטס המיתולוגים של הלהקה לא ממש הפתיעו (אלא אם אתם מתלהבים ממטרי אש). מה שהעלה את הסוגיה בדבר האם אותם ספיישל אפקטס מיתולוגיים אכן יכולים להזיז לנו שלושים שנה אחרי.

     

    כך או כך, נדמה כי דווקא ב"דארק סייד" התגלה שוב הצד הכי מעניין של ווטרס כמוזיקאי, זה שמעמיד את היצירה מעל לכל – אפילו מעל לדחף של היוצר לשיר את שיריו בעצמו. היה מעניין לראות את ווטרס מתפקד כבסיסט, שר לעצמו את המילים, ומחלק את השירות של גילמור (וריק רייט) בין קארין וקילמינסטר.

     

    העובדה שווטרס (ולמעשה פינק פלויד בעצמם) מקפידים לשחזר בהופעות את השירים שלהם אחד לאחד, מעידה ללא ספק על האמונה שיש להם במה שעשו. ווטרס לא הותיר מקום לוורסיות מיוחדות והאלתור היה מינימלי, כאשר כל תו – כך נדמה - מקודש. מה שמעלה את השאלה הנצחית: האם שווה היה לעבור את מסע הפקקים המיוסר אל נווה שלום ובחזרה כדי להאזין לתקליט ענק מנוגן בשלמות על הבמה? את התשובות לסוגיות התברגנות אלו ואחרות אני מותיר לטוקבקיסטים.

     

    • ההרכב של ווטרס: רוג'ר ווטרס (בס, אקוסטיות, שירה), דייב קילמינסטר (גיטרות ושירה), סנואי וייט (גיטרות), אנדי פיירווית'ר לואו (גיטרות), גרהאם ברוד (תופים), ג'ון קארין (קלידים), הארי ווטרס (האמונד), ג'ון ריצ'י (סקסופון), קייטי קיסון, פי.פי ארנולד וקרול קניון (קולות ושירה).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    ווטרס. היה טוב
    צילום: רויטרס
    צילום: ערוץ 2
    השאלה אם היה שווה לנסוע עד לשם
    צילום: ערוץ 2
    צילום: איי פי
    ווטרס מרסס. ממשיך להטיף
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים