שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    בחדשות של 9 הודיעו שהמופע החל, ואני בפקק

    מירב פרידמן היתה אופטימית, עד השעה שבע וחצי, שבה התגנבה למוחה ההכרה שכך לא תגיע. מסביבה הפכו מכוניות פרטיות לרכבי שטח ואנשים יצאו למסעות כומתה. תמר אברהם שמעה לעצות חבריה להגיע באוטובוס ומצאה את עצמה במסע שוטטות בלתי נסבל. כך מארגנים מופע ענק?

    רבבות נהגים נתקעו אמש (יום ה') בפקקי ענק בדרך להופעה של רוג'ר ווטרס בנווה שלום. גם מירב פרידמן (30) מגבעת שמואל נסעה להופעה. אבל לא הגיעה. תמר אברהם שמעה לעצת חבריה והחליטה להגיע באוטובוס, אלא שגם זו התבררה כחוויה מפוקפקת למדי.

     

    מירב פרידמן: מה אספר לנכדים?

     

    "מי ארגן את המופע רוג'ר ווטרס? או - המופע שלא ראיתי. מה אספר לנכדים? רוג'ר ווטרס הופיע בישראל ואני, אני הייתי בפקק? אם ישאלו, אספר להם שהכל התחיל מכך שביום ההופעה הייתי במקרה בדרום הארץ. בשעה 18:20, אני לבדי במכונית, פונה מזרחה בצומת ראם לכיוון כביש מספר 3, בטלפון עם החברות שבדיוק יוצאות מתל-אביב. איזו התרגשות, איפה נקבע להיפגש, מעניין מי תצליח להגיע קודם.

     

    עד מחלף הירידה לכביש 6 התנועה זרמה בקלות, הכנסתי את הכרטיס לכיס, האופטימיות גבוהה, ממשיכה על כביש 3. ואז, קטע נסיעה בן כ-20 ק"מ לכיוון לטרון הפך לסיוט. שיירת מכוניות אין-סופית, בכל זאת - ווטרס, הפינק פלויד, אני לא נשברת כל כך מהר.  


    ווטרס, למי שלא ראה (צילום: איי.אף.פי)

     

    השעה שבע וחצי. התקדמתי פחות מ-5 ק"מ. כבר מתגנבת הכרה שבקצב הזה לא אצליח להגיע. מסביבי רכבי 4*4 יורדים לדרכי העפר לצדי הכביש, וגם הרפתקנים נוספים מצטרפים אליהם במכוניות פרטיות, אבל אני לבדי במכונית, לא מכירה את האזור, עדיין אופטימית, ממשיכה על הכביש.

     

    וכך - במשך עוד שעה וחצי מתקדמים בקצב הליכה. אנשים משאירים מכוניות בצידי הדרך, למרות שההופעה במרחק של כ-10-15 ק"מ, וצועדים. אני ממשיכה על הכביש. החדשות של השעה תשע מכות בי. ההופעה של רוג'ר ווטרס התחילה. ואני עדיין לא רואה את הסוף. בשעה עשר הגעתי לחניון המופע. לא ברור מי האחראי על מחדל התנועה גדול הזה. איך לא הבינו ש55 אלף צופים זה גם כ- 25-30 אלף מכוניות? איך תכננו שאנשים יגיעו?

     

    הגעתי לחניון עייפה ומוטשת. שלוש וחצי שעות בקטע נסיעה של 20 דקות. כשראיתי את כל המכוניות והבנתי שכולן תיכף יצאו מכאן, לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על לעבור את זה שוב. הגעתי לקצה החניון, ראיתי את היציאה לכיוון הכביש ופשוט המשכתי החוצה בלי לעצור. הכרטיס עדיין בוער בכיסי, נסעתי הביתה חזרה לכיוון תל-אביב. את ההופעה של רוג'ר ווטרס אני כבר לא אראה. תודה.

     

    תמר אברהם: למופע של דפש מוד נגיע ברגל

     

    והנה עוד עדות, הפעם של תמר אברהם מ-ynet:

     

    ארבע אחר הצהריים. יצאתי מוקדם מהעבודה להתכונן למופע הגדול או, ליתר דיוק, לפקקים הגדולים. "הכי טוב לנסוע באוטובוסים", ניסו לעודד אותי אנשים. "כך תוכלי לישון כל הפקק. בלי כאב ראש. בשקט".

     

    רכבת מרכז, חמש וחצי. אני ועוד שלושה חברים מחפשים את משה. כנראה האחראי על ההסעות. אין משה, אין רשימות נוסעים. אין עם מי לדבר. כולם מחכים לאוטובוסים. מצטברים עוד ועוד אנשים.

     

    כבר שש וחצי. הייאוש מתחיל. עוד שעתיים וחצי לשריקת הפתיחה. שני אוטובוסים הגיעו. צפוף. מחניק. אנשים דוחפים, צועקים. אין סיכוי. זה לא יקרה.

     

    ניידת משטרה הגיעה. השוטרים מנסים להרגיע, לשמור על הסדר. חסרי אונים. אין מה לעשות. צריך להתכונן לגרוע מכל. במקום זרמו שמועות על מסוקים תמורת 1,000 שקל לטיסה. אילו הייתי רוטשילד. נהגי המוניות הבינו את הפוטנציאל הגדול לעשות קופה. 100 שקל לבן אדם - נסיעה שקטה עד נווה שלום. יש אנשים שקפצו על המציאה. אנחנו עוד קיווינו.

     

    שבע בערב. אנחנו עדיין בתל-אביב. התקווה אבדה. נהג מונית הציע לנו 80 שקל לבן אדם. לקחנו. הוא הבטיח לנו שנעקוף את כל הפקקים. תכננו את דרכנו לשלום. נסענו בכל הדרכים העוקפות האפשריות.

     

    עדכון. חברה שלי, שהתחילה את העלייה לרגל בצהריים הגיעה לנווה שלום בשעה טובה. אמרו ברמקולים שהמופע יתאחר. מחכים לכולם. אנחנו עוד ברמת-גן. הפקקים עוד לא הגיעו אלינו. הנהג מתעדכן עם חבר שלו. הוא עוד תקוע באיילון. רוג'ר ווטרס here we come.

     

    תשע בערב. הללויה. מעולם לא שמחתי כל כך להגיע למקום שכוח אל. התאחדנו עם החברים שהגיעו מוקדם. המופע מתחיל. היה שווה את הסיוט. ככה חשבנו. 

     

    חצות וחצי, זה נגמר. הפינאלה. התאחדנו. כולם מתחילים להתקפל. בכריזה אנחנו שומעים קריאת עידוד: מי שהגיע בהסעות שיחכה בשערים 5,6,7. וישאל שם את הסדרנים. היו הרבה סדרנים, רק חבל שלא עדכנו אותם. אנשים מתחילים לחפש את עצמם, את האוטו.

     

    אנחנו מחפשים את האוטובוסים. לאחר בירורים קצרים, הצלבת מידע משלושה אנשים שונים, נאמר לנו לחכות להסעות ("שאטלים") ולהגיע לחניון א'. זו השמועה האחרונה. השאטלים נראו כמו משאיות להובלת עופות. אנשים שהצטופפו אחד על השני. נווה שלום נראתה יותר כמו זירת מלחמה. אנחנו שוברים את הראש איך להגיע הביתה.

     

    אחת וחצי. הצעדה מתחילה. מאות אנשים, כמו עדר כבשים. הסוריאליזם מעולם לא נראה הזוי יותר. הולכים, לא יודעים לאן, פשוט אחרי כולם. אחרי חצי שעה, מסע האלונקה נגמר. הגענו לחניון א'. אוטובוסים אין. השוטרים לא ממש יודעים מה להגיד לנו. השוטטות רק החלה. אנחנו מחפשים את האוטובוסים, אנשים אחרים מחפשים איפה חנו. לא פשוט. אמצע שום מקום, שדה ענק שהוסב לחניון. הסתובבנו שעה בחיפוש אחר עצמנו. הייאוש מעולם לא נעשה יותר נוח.

     

    שתיים וחצי. ההכרה החלה לחלחל. אנחנו תקועים. אין הסעות. מצאנו שוטר, קצין בכיר. נראה מבטיח. אולי הוא יודע, שמע משהו. "אתם מחפשים את ההסעות, כן, חשבנו שהגענו לארץ הבטוחה. "הרבה אנשים חיפשו אותם. אין לי מושג מי זו החברה הזו. ניסיתי לברר אך לא ממש הצלחתי. אנחנו עובדים רק עם אגד". מעודד.

     

    התחלנו לתפוס טרמפים אך ללא הצלחה. הייאוש גובר. התחלנו לצעוד חזרה, לעבר מתחם המופע. אחרי חצי שעה של מסע חזרה, ראינו את האורות. מעולם לא שמחתי כל כך לראות אוטובוסים. אולי אלה שלנו. מאות אנשים צבאו על הדלתות. מצאנו את משה. כמובן שכמות האנשים לא ממש התאימה לכמות המקומות. אחרי שוטטות קצרה בין האוטובוסים הוגנבה שמועה שיש 8 מקומות אחרונים באחד מהם שמגיע לתל-אביב. נדחפנו.

     

    אנחנו באוטובוס. על הרצפה. עייפים, עצבנים. את המופע כבר אף אחד לא זוכר. מישהו מחליט לעשות מעשה. מעבירים דף עם פרטים. מתארגנת תביעה ייצוגית נגד חברת ההסעות. הדרך שלי מעולם לא נראתה כל כך ארוכה ומתישה.

     

    שלוש וארבעים לפנות בוקר, תל-אביב. הסיוט נגמר. להופעה של דפש מוד כבר נגיע ברגל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מירב פרידמן
    צילום: איי אף פי
    בהופעה
    צילום: איי אף פי
    צילום: איי פי
    בחומה
    צילום: איי פי
    צילום: ירון ברנר
    בפקק. ארכיון
    צילום: ירון ברנר
    מומלצים