האלימות שלכם שוברת אותי. טור אישי של רופא

שגרת יום ראשון בחדר המיון נראית באורח קבע כמו לאחר פיגוע המוני. התקפי לב, דלקות ריאה, חולים כרוניים, פצועים ואלה המובהלים בדחיפות באמבולנס זורמים לחדר המיון ללא הרף, והצוות הרפואי המועט מתזז מאחד לשני. הייתה זו השנה השישית בלימודי הרפואה שלי. חרף העבודה המתישה, האדרנלין הזורם בעורקיי לא נותן מנוח.

בשעות הצהריים מגיע חולה קשיש מלווה בבנו, איש גדול מימדים לבוש בגדי עבודה מוכתמים. כבר בכניסה הרים האיש את קולו, ואיים על האחות "אני אפרק את המיון אם הרופא לא מגיע עכשיו". אני מגיע, מנסה להרגיע

ולהסביר שיטופל לאחר החולים הקשים יותר. אבל האיש מתפרץ לדבריי, ופוקד עלינו להעבירו באופן מיידי לאישפוז במחלקה. ניסיתי להסביר לו שוב את הליך העבודה בחדר המיון אך לשווא. בעודי מתקרב אל החולה בו טיפלתי, כשמחט בידי, מיהר הזעפן לכיווני. הסתובבתי לאחור וראיתי אותו מפיל את ארון הציוד לעברי.

"זהירות", צעקה האחות, אבל כשהסתובבתי, היה מאוחר מידי. זווית הארון כבר נחתה על צידי ראשי, ולמזלי זה הסתיים רק בחבלה קטנה. איש הבטחון הגיע, שאל כמה שאלות, והלך. לאחר כמה בדיקות של אחד מעמיתיי הרופאים, שוחררתי לביתי. בדרך לאוטובוס הצצתי בחשש ובפחד מאחורי גבי, שמא האיש האלים פוסע בעקבותיי. מעולם לא הוזמנתי לתת עדות במשטרה, ואיש יותר לא התעניין באפיזודה השגרתית הזו, שכבר לא מעלה גבה בפני אנשי הצוות הרפואי.

שנה מאוחר יותר בחדר מיון אחר, קצת אחרי חצות. בשעה העשרים ומשהו לתורנות שלי, הפעם כרופא סטאז'ר מתחיל, מפלחת את החדר צעקתה של מטופלת שאינה מוכנה להמתין לתוצאות המעבדה שבוששו להגיע. בעודי נוטל בדיקות דם מחולה במיטה שכנה, הפליאה המטופלת הנרגנת בשלל קללות עסיסיות. דקה אחרי, כשידי האחת אוחזת במבחנות מלאות דם וידי השניה במחט השאיבה, היא דוחפת אותי, ורק במזל לא ננעצת המחט במישהו נוסף. המשכנו בעבודה כאילו כלום, כשהאישה מורחקת מחוץ לחדר המיון. בשעות הבוקר בתום התורנות, ראיתי אותה ממתינה מחוץ למיון, מביטה בי בעיניים זועפות.

עוד כמה חודשים חולפים, הורים לתינוק שלקה בשילשולים נכנסים לחדר מיון הילדים. הם אינם מוכנים להמתין לתורם: הבעל בסיוע אשתו צועקים על המזכירה בקבלה, על האחות הממיינת, וגם עליי. כשהם מתבקשים להמתין לתורם, מושך האב בזרועי בחוזקה, מביט בעיניים רושפות ופוקד: "אתה תבדוק אותו עכשיו, הבנת?". משכתי את ידי בחזרה, והוא המשיך לצרוח ולאיים. איש הבטחון הגיע שוב, באיחור מסורתי, הרחיק את האיש לזמן קצר. כעבור חצי שעה ראיתי אותו שוב, יושב בנוחות, שואף סיגריה ליד דלתות הכניסה האוטומטיות, מביט בי ומגחך.

היום שבתו אנשי בית החולים סורוקה (ראו מסגרת) במחאה על האלימות המתרחשת שם באורח קבע. וזה לא קורה רק שם. זה קורה בכל יום - בבית חולים אחר, במחלקה אחרת, עם רופא אחר. ברוב המקרים, אפילו לא ידווחו על זה באמצעי התקשורת. זה הפך חלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית של הרופאים והאחיות, דבר שבשגרה.

כרופא, אני אמשיך להילחם בתשישות שלי כדי להציל אתכם, אעבוד גם מעל 20 שעות רצופות אם נחוץ, אקום באמצע הלילה כשזקוקים לי. אבל כשהמהלומה שלכם נוחתת עלי, ואני מדבר על צעקות וגידופים ובמקרים מסוימים גם דחיפות או סטירות, גם אני, שנלחם בשיניים על הבריאות שלכם, נפגע ואפילו נשבר.

באותו רגע ממש, בועת החלום שלי להציל, לרפא, לטעת תקווה - הכל מתנפץ מול העיניים שלי ושלכם. הקרבתי את חיי לשם כך, אבל כשההישרדות שלי עומדת במבחן על בסיס יומי, זה כואב. מאוד כואב.