שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    החתונה הלא נכונה

    לא זיהיתי איש מבני הזוג שעמדו תחת החופה, וההסבר המתבקש לכך היה בלבול בכיוונים. "שמאלה זה איפה שהאגודל פונה ימינה", ניסו תמיד ללמד אותי בקיבוץ, אבל אצלי, עד היום פניה לכיוון מסוים היא הימור. זו גם הסיבה שבקומה השנייה של אולמי "ארמנות האושר והריגושים" פניתי לאולם הימני במקום לזה השמאל. ככה זה כשבכל מקום עם שלוש קומות עורכים ארבעה אירועים שונים

    לא זיהיתי את החתן. נורמלי, אנחנו מהצד של הכלה, הרגעתי את עצמי. כשראיתי אותה, נדהמתי איזה שינוי עבר עליה; בכל זאת, לא בכל יום רואים תימניה עם שער בלונדיני גולש. שנייה אחרי זה הבנתי שבעצם גם אותה אני לא מכיר.

     

    לא זיהיתי איש מבני הזוג שעמדו תחת החופה, וההסבר המתבקש לכך היה בלבול בכיוונים. "שמאלה זה איפה שהאגודל פונה ימינה", ניסו תמיד ללמד אותי בקיבוץ, אבל אצלי, עד היום פניה לכיוון מסוים היא תולדה של הימור ולא של היצמדות להוראות. זו גם הסיבה שבקומה השנייה של אולמי "ארמנות האושר והריגושים" פניתי לאולם הימני במקום לזה השמאלי. האמת, מזל שלא המשכתי ישר לתוך הבר-מצווה של "נאוראל הגיע למצוות", כמו שבישר השלט. לתומי קראתי רק את השורה הראשונה בשלט, שם נכתב "לחתונה של...", והיה לי ברור שבכל מקום מתקיים רק אירוע אחד. טעות. ברוכים הבאים לחתונות מהסוג השלישי.

     

    לא אמדוקס או קומברס הם הסטארט-אפים הבולטים של ישראל. מי שעלה על הדרך המהירה להתעשרות קלה הם יזמים ממולחים, שהשכילו להבין שאיפה שיש שלוש קומות אפשר לעשות ארבעה אירועים שונים בוזמנית. לעזאזל הפאסון, יחי ההון.

     

    כל מה שצריך זה לשכור או לקנות מבנה גדול, רצוי באזור תעשיה סואן ואפור עם עדיפות לפריפריה, לתקוע שלט ניאון מאיר עיניים בראשו, לדפוק בכניסה מזרקה עם שני דגי מושט על תקן של קרפיון יפני ולפתוח אולם שמחות. סליחה, חמישה. בבניין אחד. סטארט אפ.

     

    טיפ: תזמינו תמיד את האולם שבקומה התחתונה

     

    לפני שנמשיך הנה טיפ כלכלי למי שבכל זאת מעדיף לחגוג את שמחתו במקום שכזה: תזמינו תמיד את האולם שבקומה התחתונה. כך המתבלבלים תמיד יגיעו לחתונה שלכם במקום לזו שהוזמנו אליה, וקיים סיכוי גדול שכשהם יבחינו בטעות, הצ'ק כבר יהיה בכספת שלכם. וזה למקרה שלא הבנתם למה תמיד הכספת היא זו שמקדמת את פני האורחים ולא הזוג המאושר. "נגעת נסעת".

     

    סופסוף מצאנו את האירוע שלנו. עופרה חזרה להיות התימניה שכל כך התרגשנו בשבילה, ואפשר ללכת לתפוס שולחן. כן, לתפוס שולחן, אחרת תמצאו את עצמכם יושבים כל אחד לחוד עם עוד תשעה אנשים זרים לכם לחלוטין בשני קצוות שונים של האולם. המחיר המטורף של מנה וכסא מאלצים את הזוג לחשב כמה יגיעו ומי יבריז. רבותיי, זה יום החתונה שלכם, לא הימור ב"ווינר", ואני באתי לרקוד ולאכול, לא לשחק במשחק הכסאות או "עמודו חתונות".

     

    רוצים לחם מהיום? תבואו מחר

     

    התיישבנו אחר כבוד ומיד התחלנו לבלוס את הלחמניות העגולות שנחו במרכז השולחן יחד עם עוד כמה סלטים לא מזוהים. עושה רושם שהלחמניה (קמח לבן, ציפוי מושחם, עאלק לחם כפרי) כבר ידעה ימים יפים יותר, לפחות אחד או שניים כאלה, והזכירה לי את רס"ר המטבח מהטירונות שהיה אומר "רוצים לחם מהיום? תבואו מחר". על סלט תפוחי האדמה במיונז החלטנו לוותר. למה? ככה. אנחנו עוד צעירים והחיים יפים, למרות שדווקא עניין אותנו איפה גדלים תפוחי אדמה ירוקים ואיך מגיעים למרקם כתום של מיונז.

    התחלנו בניסיונות ציד אופטיים של מלצר. כשהוא הגיע, ילד בחופשת מחלה מבית ספר, ולפי הפנים זו לא מחלה אלא התפרצות וולקנית, והציג עצמו כמי שהולך לשרת אותנו נאמנה, הסברנו לו שאנחנו צמחונים ונשמח לקבל אוכל התואם את השקפת עולמנו. "אין בעיה", השיב בביטחון: "יש לנו אחלה דג".

     

    את רחבת הריקודים מצאנו לפי העשן

     

    אחרי שיעור קצר במדעי החיים (דגים לא צומחים בגינה) המלצר הבין פחות או יותר והבטיח לשאול את השף. רגועים, מתוך ידיעה ובטחון שמיטב המנות הצמחוניות מתבשלות עתה במיוחד עבורנו, התפנינו אל רחבת הריקודים כדי לשמוח עם הזוג המאושר. הלכנו לפי העשן, ושם אכן היא היתה. אין ספק, אפקט פירוטכני מהמם, אלא שמישהו צריך להסביר לאחראי על המכונה שהעשן לא אמור לחנוק את החוגגים. קילוח דק וקצוב בזמן יעשה את האפקט הרצוי, כל דקה מעבר לכך זה כבר אקט מלחמתי.

     

    כשהתפזר העשן, או כשגמרנו לספוג אותו לתוך הריאות, בעצם, עברנו להתרשם מהאורות הרבים שריצדו לנו בעיניים, עד שצעקנו לשני הילדים המעצבנים להפסיק לכוון עלינו את פנסי הלייזר שקיבלו בפסח האחרון. המוזיקה הייתה דווקא בסדר, אם כי היתה לנו תחושה שכבר שמענו אותה פעם (או אלפיים פעם). זה התחיל עם "החתן לכלה שם טבעת", המשיך עם מקרנה, שאקירה שלושה של שרית חדד שניים של שלומי שבת ועבר לריקוד השורות. עשר הדקות הבאות חילקו את האירוע לשתי קבוצות: אלה שהשכילו לבוא מוכנים מהבית ויודעים לרקוד את ריקוד השורות, ואלה שעומדים בצד מבוישים ונשבעים שעד לחתונה הבאה יבקשו ממישהו ללמד אותם את הריקוד.

     

    ביקשנו לדבר עם השף, הסבירו לנו שהוא חייב לחזור לבסיס

     

    התקליטן, שגמר לחלק את החולצה וקסטה לזוג שזכה בגרסה המקומית של "רקדן נולד", הזמין את האורחים לשולחנות. צמחונים, זוכרים? אז על המנה הראשונה דילגו עלינו כי אפשר היה לבחור בין בורקס פטריות עם בשר לבין בורקס בשר עם פטריות וצנוברים. בעודנו מנסים לנחש מה הכין לנו השף כמנה עיקרית, החלו הקרניבורים סביבנו במלאכת ההשתלטות על המנה העיקרית שלהם. סופסוף הגיעה המנה שלנו, טבעול (אחד) עם תירס (בילט-אין), כשעל הצלחת מסודרים בסדר מופתי ראוי לציון שלושה שקיקי קטשופ ועוד אחד של חרדל אסם אמיתי. כשביקשנו לדבר עם השף הסבירו לנו שאין לו זמן כי הוא עובד על המנות האחרונות (אמא'לה), ומיד אחרי זה חייב לחזור לבסיס.

     

    טרפנו עוד שלוש לחמניות עגולות ושתיים עם שומשום (מקווה שזה שומשום) ומיהרנו ליציאה, רעבים אך מבואסים.

     

     

    שי ארז נשוי באושר וכותב לאתר החתונות www.Hnet.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא הכרנו את החתן והכלה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים