אני עומדת ומתבוננת בתור לחלוקת מזון בקאבול, אפגניסטן. מולי ניצבת שורה ארוכה של נשים שממתינות בדממה. כל אישה שמגיעה לראש התור מוסרת את שמה ואת פרטיה לעובדת הסיוע. מה יש בשם? יש בו הרבה. את נותנת את שמך, ובתמורה מקבלת שק קמח.

אישה מכוסה בבורקה - כיסוי הראש שמסתיר את כל הפנים - מגיעה לראש התור ונשאלת לשמה. היא לא עונה. עובדת הסיוע שואלת אותה שוב, אבל האישה ממשיכה לשתוק. זה לא אקט של מחאה, או חוסר רצון לשתף פעולה. האישה שותקת בגלל שהיא לא יכולה לזכור את שמה. כמה שהיא מתאמצת, היא פשוט לא מצליחה. עובדת הסיוע אומרת לה כמה מילים ומנחה אותה לשורה צדדית, שבה עומדות כרגע שמונה או תשע נשים. "מי הן?", אני שואלת, "למה מעמידים אותן שם בצד?". העובדת משיבה לי: "אנחנו מקבצים אותן בשורה הזאת כדי לתת להן זמן להיזכר בשמן".

בפעם הראשונה שפגשתי פה אישה שטענה ששכחה את שמה, חשבתי שהיא משקרת לי. חשבתי שהיא מנסה לעורר את רחמי. לקח לי זמן להבין שהאישה דוברת אמת. אחר כך, במהלך השנים שעבדתי פה, פגשתי עוד עשרות נשים ששכחו איך קוראים להן. הן פשוט חסמו הכל - את הרעב, העוני, האונס, ההשפלה, המוות, המלחמה - כל מה שהיה המציאות שלהן יום אחרי יום במשך 23 שנה. רק שיחד עם אלה הן שכחו גם את שמן הפרטי.

הגיבורים האמיתיים

כשהייתי ילדה באיראן, סבתא-רבא שלי היתה מספרת לי אגדות על אפגניסטן. בפנטזיות הצבעוניות שלי היו כל הגיבורים והגיבורות, המלכים והמלכות, אפגנים. אבל כשהגעתי לאפגניסטן, בראשית שנות ה-90, לא מצאתי בה גיבורים מיתולוגיים. בתקופה ההיא המדינה היתה עדיין תחת הכיבוש הרוסי, והתנהלו בה קרבות קשים בין הצבא הרוסי ללוחמי המוג'הדין האפגנים. את הרחובות מילאו קבצנים, נכים, חולים, חסרי בית, מורעבים, קיטעים ופיסחים, שהיו רחוקים מאוד מהדמויות המופלאות שליוו את ילדותי. אבל לא לקח לי יותר מיום אחד להבין שהקבצנים, הנכים והמורעבים של אפגניסטן הם בכל זאת גיבורים. הם הצליחו לשרוד את הכל, למרות הכל.

גם בתוך המצב המדכא הזה אפשר למצוא נקודות אור (צילום: צור שיזף)

ההחלטה לקשור את חיי למקום השסוע הזה התקבלה בעיר משהאד באיראן. נולדתי בטהרן כמה שנים לפני המהפכה האיסלאמית, לאב איראני ולאם ילידת גרמניה שהתאסלמה. בשנות ה-20 שלי עברתי לגרמניה והתחלתי לביים ולכתוב. באחד הפרויקטים שלי נסעתי למשהאד, כדי לצלם שם סרט תיעודי. משהאד גובלת באפגניסטן, ובאותה תקופה זרמו אליה המוני פליטים אפגנים שברחו מהמלחמה. באחד הימים נתקלתי באישה אפגנית. "את יודעת, הכאב הכי גדול שלי הוא שלא ראיתי את אחי כבר 20 שנה", היא אמרה לי, "ואני אפילו לא יודעת אם הוא חי או מת. המלחמה הביאה אותנו למצב כל כך אבסורדי שאין לי שום דרך בעולם לגלות מה עלה בגורלו, גם אם הוא חי כרגע בצד השני של מחנה הפליטים שלי".

הסיפור שלה ריגש אותי כל כך, שהחלטתי להגיע לאפגניסטן מיד אחרי שאסיים את הסרט. מאז אני חוזרת ויוצאת מאפגניסטן כבר 12 שנה. הפכתי לעדת ראייה לכל חילופי השלטון, כתבתי עליה ספרים וצילמתי בה סרטים. אני גם עובדת עם נשים במרכז שהקמתי, נמצאת בקשר עם 11 ילדים שלקחתי תחת חסותי, ומייעצת לנאט"ו בנושאים שקשורים לשיקום המדינה. כשאני שוהה בקאבול אני מתגוררת אצל חברה טובה, קנדית שחיה שם כבר שנים. כשאני עובדת בערים אחרות אני חיה אצל כל מי שיכול לאפשר לעצמו לארח אותי.

החשוב מכל הוא, שלמרות הפעילויות הרבות שאני עושה באפגניסטן, אני חייבת להישמר שלא לטבוע בצער שלה, לא לרחם על עצמי, ובעיקר לא לשכוח שאני לא הגיבורה הראשית בסיפור הזה. התפקיד הזה שמור לאלה שחיות בה יום יום בלי שיהיה להן לאן לברוח.

אזרחי המערב יודעים מעט מאוד על אפגניסטן. אחת התפיסות המוטעות היא, שהנשים האפגניות צללו לגיהנום עם עליית משטר הטליבאן, אחרי הכיבוש הרוסי והניצחון על המוג'הדין. זאת טעות: נשים חוו גיהנום גם תחת המשטר הרוסי והמוג'הדין. נשים, באופן כללי, שימשו תמיד כלי טקטי במלחמה הפסיכולוגית שמתנהלת כאן. משתמשים בהן כדי לפגוע בכבודם של הגברים. ולגבר בלי כבוד קשה מאוד לשרוד במדינה הזאת.

לגבר בלי כבוד קשה מאוד לשרוד במדינה הזאת (צילום: צור שיזף)

דמייני כפר עם בתי חומר, שכל חמולה גרה בו במתחם אחד מחולק לחדרים. בואי נניח שבמתחם אחד חיה חמולה של 14 בני אדם, מתוכם שבעה גברים, שלכל אחד מהם יש רובה. באמצע הלילה מגיעים למתחם 20 גברים עם רובים, רוסים או לוחמי מוג'הדין. יש להם עדיפות של 13 גברים ו-13 רובים. מכוח העדיפות הזאת הם מכנסים את הגברים והבנים, הורגים חלק מהם או משאירים את כולם להסתכל, ואז אונסים את הנשים. ככה, מול העיניים של בני המשפחה. הניצחון הטקטי הושג. 20 הגברים שללו עכשיו משבעת הגברים את הכבוד, ושלילת הכבוד פירושה שלילת החיוניות, שלילת הרצון לחיות.

מהסיבה הזאת, וגם בגלל היחס לנשים בקוראן, הפכו הנשים באפגניסטן לנשק השמור ביותר. הן היו כלואות, בלי יכולות לנסוע או לצאת לעבודה וללימודים. העניין הוא שכמה שלא עשו הכל בשביל להסתיר אותן בבתים, חבויות היטב מאחורי קירות החומר האטומים, אינספור נשים הושפלו ונאנסו. פגשתי כל כך הרבה מהן, עד שבאיזשהו שלב הפסקתי לספור. מי שלא הפכה קורבן לאונס באפגניסטן היא בת מזל. ומי שלא זכתה לזה, איבדה יחד עם האונס חלק מהנשמה שלה. האור שלה כבה, ממש כאילו מישהו לחץ על המתג.

איך את מזהה את הנשים הכבויות? את מתחילה לגלות רגישות. לפענח רמזים. כך למשל פגשתי בעבר באחד ממחנות הפליטים אישה שביקשה לדבר איתי. היא התיישבה על שפת המדרכה והזמינה אותי לשבת לצידה. התיישבתי מימינה ושאלתי אותה לשלומה. "בסדר", השיבה, ואז ביקשה שאעבור לשבת מצידה האחר. "למה?", שאלתי. "כי אני לא שומעת באוזן הזאת", ענתה. "הפסקתי לשמוע באוזן ימין".

בלי שאמרה את המילים המפורשות, יכולתי להבין שהאישה נאנסה. כמו הרבה נשים אחרות, גם היא איבדה את חוש השמיעה באוזן אחת. אחרות סיפרו לי על צלצולים או רעשים שמלווים אותן מאז, ויש מי שהפסיקו לשמוע לחלוטין.

המוג'הדין היו איומים כל כך, שכשאנשי הטליבאן הגיעו למדינה הם התקבלו - לפחות בהתחלה - בזרועות פתוחות. באותה תקופה חייתי בקנדהאר, ואני זוכרת שחשבתי שקבלת הפנים הזאת מוזרה. לא הבנתי איך ייתכן שאף אחד לא מתנגד לשליטים החדשים האלה, שחוקקו חוקים שאסרו באופן סופי על נשים לצאת מהבית. המוג'הדין היו כל כך גרועים, אמרו לי האפגנים, שכל דבר אחר יהיה טוב יותר.

כרבות לפניה, גם התקווה הזאת התבררה כתקוות שווא. הרחובות התנקו מהנשים והמלחמה נמשכה. כמו שאר הנשים גם אני פיתחתי מיומנות שאיפשרה לי להבחין בין פגז שמגיע לפגז שיוצא. למדתי לזהות מה טווח הפגיעה שלו, באיזה מרחק הוא ייפול מהבית שלי ואם אני צריכה להיזהר ממנו. למדתי להבחין בין שדה ממוקש לשדה שנוקה ממוקשים. ראיתי מאות אנשים מתים, ולמדתי איך משתמשים רק בהיגיון ומוותרים על הלב, משום שאחרת תיחלשי כל כך, תשקעי בסבל, ולא תוכלי לשרוד אפילו יום נוסף. אבל לא רק כלפי המוות את צריכה לפתח חסינות: את צריכה גם ללמוד להתגונן ממראות של ענישה והשפלה פומבית.

כשהגעתי לאפגניסטן, לא מצאתי בה גיבורים מיתולוגיים (צילום: ארכיון ידיעות)

אחד האירועים הכי איומים שהייתי עדה להם התרחש ליד מתחם של סוכנות סיוע בקאבול. 500 נשים עמדו מול המתחם וחיכו לחלוקת מזון. הטליבאן, שאסרו על נשים לצאת מהבתים, לא הבינו את פשר ההתכנסות ההמונית הזאת והתחילו לרדוף אחרי הנשים ולצעוק עליהן. אבל הנשים האלה ידעו שאם לא יקבלו את האוכל יגוועו מרעב, וסירבו להתפזר. בתגובה שלפו אנשי הטליבאן מוטות ברזל והתחילו להכות אותן באכזריות. ההלם היה כל כך גדול, שבמשך עשר הדקות הראשונות להשתוללות הנשים עמדו קפואות, ממוסמרות למקומן בלי שינסו להגן על עצמן. אבל אז הן התחילו לצרוח, ולדחוף, ולברוח לכל הכיוונים, ולהדוף את אנשי הטליבאן, ולנסות לקחת להם את המוטות. ולנגד עיני הפך האירוע הנורא, בחלק האפל הזה של העולם, לרגע מרוכז של הישרדות ומרי.

למרות שאנשי הטליבאן הבינו באיזשהו שלב שהנשים חייבות לצאת לרחוב כדי שלא ירעבו למוות, כדאי להתעכב על המחשבה שהחוק הזה מייצג: אישה באפגניסטן היא 100 אחוז אישה. כלומר ששומרים עליה בתוך הבית, שתלויה באחרים. אין בה אפילו אחוז אחד של גבר - כלומר שמרשים לו לצאת החוצה, לפגוש חברים, להתווכח עם הרוכלים בבזאר וכך ללמוד איך מנהלים משא ומתן עם העולם.

כמי שהיא 100 אחוז אישה, האפגנית חיה בפרדוקס. כשאת אפגנית אומרים לך מצד אחד שאין לך ערך, שאסור לך לעשות שום דבר. מצד שני אומרים לך שהגוף שלך הוא סכנה עצומה שעלולה לפגוע במשפחה ובשבט שלך. ואת מפנימה את הפרדוקס הזה, לומדת לחיות איתו. את הופכת לאדם הזה שלגופו יש כל כך הרבה ערך, עד שהוא יכול להרוס משפחה שלמה. את לומדת שקרום הבתולים שלך הופך להיות העסק של האבא, והאח, והדוד, והסבא, והחמולה כולה.

אני זוכרת שלוחם טליבאן אמר לי פעם שהוא מארגן שיעורי ספורט לילדים בבית יתומים בקאבול. "באמת?", התלהבתי, "וגם בנות יוכלו להשתתף?". "מה פתאום", הוא ענה. "ילדה יכולה לקפוץ ולאבד בטעות את הבתולים שלה". ככה זה. באפגניסטן מווסת קרום העור הזה את כל האיזון המשפחתי, השבטי, הכפרי והעירוני.

איך את שומרת על הערך הזה כשאת כבר יוצאת החוצה? את לובשת לא רק חיג'אב, שהוא כל מערכת הלבוש שמסתירה את הגוף, אלא גם בורקה, שמכסה כאמור את כל הראש שלך. בשביל להבין מה זה אומר קחי חתיכת בד גדולה, שימי אותה על הראש וצאי החוצה. עשי את זה ביום חם במיוחד, ותרגישי מה זה ללבוש בורקה: שדה הראייה שלך משתנה לחלוטין, את מזיעה, את כלואה. עם החיג'אב והבורקה את זהה לעשרות נשים אחרות שמסתובבות ברחוב. למעשה, הפריט היחיד שמפריד אותך מדבוקת הנשים הזאת הוא הנעליים.

קרה לי לא פעם שהלכתי ברחוב וערמה של בד היתה ניגשת אלי ולוחצת לי את היד. ערמת הבד יכלה לזהות אותי, כי בתור עובדת סיוע נהגתי לצאת לרחוב רק בבגדים רחבים ובצ'אדור - מטפחת שמכסה רק את השיער. אבל אני לא יכולתי לזהות מי מסתתרת מתחת לכל הבגדים, וזה הביך אותי מאוד. לאט לאט למדתי להסתכל על הנעליים של האישה המכוסה שעמדה מולי. הנעליים הפכו לסימן ההיכר היחיד שהבדיל אישה אחת מאחרת.

לעומת החוויה הזאת, איראן של ילדותי יכולה להיראות לאישה אפגנית כמו אמריקה. אני, למזלי, באה ממשפחה ליברלית: הורי לא הכריחו אותי ללבוש חיג'אב כשיצאתי לרחוב, והחצאיות שלי אמנם לא היו קצרצרות, אבל גם לא ארוכות במיוחד. אבא שלי קבע חוק שלפיו הייתי צריכה לעמוד עם ידיים ישרות כלפי מטה, ואורך החצאית שלי נקבע לפי אורך האצבע הכי ארוכה של כף ידי. ניסיתי לרמות, כמובן. הייתי מרימה את הכתפיים כשחשבתי שהוא לא רואה. אבל אבא של היה איש ערני, והכתפיים הושבו למקומן הטבעי.

מה עושה אישה עם בקבוק של דם

מה שחשוב להבין שהוא שהבגדים האלה לא מבטלים את הגוף הנשי שחבוי מתחתם. מתחת לחיג'אב ולבורקה, גוף האישה

האפגנית מדבר כמו שכל גוף אחר בעולם מדבר. וגם הוא, כמו כל גוף אחר, מתחיל לגלות את המיניות שלו בגיל צעיר.

כילדה באיראן, כשהגוף שלי התחיל לרמוז לי על התשוקות שלו חוויתי רגע מבלבל מאוד. כי באיראן - ועל אחת כמה וכמה באפגניסטן - אין למי לפנות כדי לדבר איתו על התחושות האלה, ואני, יחד עם מיליוני נשים במזרח הקרוב, חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. אחר כך למדתי שכל מי שנמצאת בסביבתי מרגישה אותו דבר, ומצאתי רגעים חבויים שבהם יכולתי לממש את המיניות שלי. ומי שמחפש מין חופשי באיראן, במיוחד בטהרן, יכול למצוא אותו בכל מקום. גם תלמידי תיכון. במסיבות יום הולדת, במרתף של בית הספר, במועדונים. כשהכל כל כך אסור, הכל אפשרי. אפילו בימים שהלהט של המהפכה עוד היה טרי.

אני זוכרת את עצמי, בת 10 או 11, מקשיבה לבנות המבוגרות מנהלות שיחת נשים במטבח או בסלון. אחד הנושאים שעלו הרבה בשיחות האלה הוא שאפשר לתפור את "זה" בחזרה. בגלל שהייתי צעירה, ואמא שלי היתה תופרת, האסוציאציה הראשונה שהיתה לי היא שצריך לתפור שמלה, ולא הבנתי למה הן עושות מזה עניין כל כך גדול. רק כשבגרתי קצת הבנתי במה מדובר ולמדתי על תעשייה שלמה של רופאים פרטיים שתופרים מחדש את קרום הבתולים, או על בקבוקונים קטנים של דם שמוחבאים בשמלת הכלה ונשלפים בחדר המיטות.

גם באפגניסטן אפשר לחוות מין בגיל צעיר, בלי להתחתן, אם כי הסכנה במקרה הזה גדולה יותר. מלחמת ההישרדות והמלחמה בכלל אמנם משפיעות על המיניות - כי כשאת חרדה כל הזמן, גוועת מרעב או כשהילד שלך גוסס, סקס הוא הדבר האחרון שתחשבי עליו - אבל כשהנורמליות חוזרת, גם המיניות חוזרת.

אנשים באפגניסטן מצאו דרכים לחוות מין בסתר. ברוב המקרים הם התחילו לגלות את המיניות שלהם עם מישהו מאותו מין, כי המפגש בין שני גברים או שתי נשים פחות מסוכן, פחות חשוד ויותר זמין. זאת, אגב, הסיבה לכך שהרבה אנשי טליבאן נהגו לקיים יחסי מין עם נערים צעירים, וזנות של נערים שכיחה במדינה. גם היום, אחרי הפלישה האמריקנית, אנשים מסתכנים כשהם עושים סקס שלא כחוק. אבל אם פעם היו מוציאים אותך להורג באשמת ניאוף, היום פשוט יכניסו אותך לכלא. אפשר להגיד שזה סוג של התקדמות.

את הקידמה המסוימת הזאת אפשר לראות היום בכל תחום באפגניסטן. רק לפני חמש שנים קאבול היתה עיר רפאים. בתקופה ההיא, תחת שלטון הטליבאן, היו בה 50 אלף אלמנות ויתומים שקיבצו נדבות או התקיימו מזנות. היום קאבול היא עיר עם הרבה רעש, ורעש משמעו חיים. התחבורה כאוטית, האוויר מזוהם, יש ריחות של קבב שנצלה על גחלים, ניחוחות של תבלינים. ילדים חוזרים מבתי הספר עם ספרים ומשחקים. עבורי אלה מראות נפלאים: אנשים חוזרים לחיים, מראים את עצמם, מדברים, מתווכחים. בתוך חגיגת החיים הזאת אפשר למצוא גם נשים. מעט נשים. אולי 30 אחוז, שהולכות לעבוד, מלוות את הילדים לבית הספר ואפילו לומדות בעצמן.

ובכל זאת, 70 אחוז מהנשים עדיין בבית. הרבה מהן חולות. הרבה מהן איבדו את השפיות והפסיקו לתפקד. אחת מהן היא אמו של ילד שלקחתי תחת חסותי, ושילמתי את דמי הלימוד שלו. האישה הזאת יכולה להוציא את עצמה רק עד שער הבית, להסתכל החוצה ולחזור. יש דברים שפשוט אי אפשר לתקן.

אני יכולה לראות את ההשפעה של החוקים והתרבות המצמיתה אפילו אצל אמא שלי, ששונה לחלוטין מהאישה האפגנית הזאת. אמי היתה צעירה כשהכירה את האבא האיראני שלי, שלמד במולדתה גרמניה. היא התאהבה בו, התאסלמה והחליטה להצטרף אליו לאיראן. מהר מאוד היא אימצה את הערכים האיראניים, ולמרות שחלמה על חיים טובים וחופשיים יותר, נכנעה לתכתיבים משפחתיים וחברתיים. אם, למשל, היתה מרשה לי להביא חבר הביתה, אני מאמינה שהנישואים שלה פשוט היו מתפרקים.

הורי חזרו לגרמניה כמה שנים אחרי שאני ושני אחי עזבנו את איראן. אבל אמי לא חזרה להיות אותה צעירה מערבית שהיתה. היא הפנימה את הערכים האיראניים במידה כזאת, שהיום אין לה שום רצון להתקומם, להשתנות, להרגיז את אבא שלי. גם רוח החופש שלה נעלמה, וזה ניכר בדברים קטנים - לעולם לא יהיה לה, למשל, רצון לטייל לבד, או אפילו לנהוג לבד.

אבל כמו לאמא שלי, גם לאפגנית שאיבדה את שפיותה יש בת בכורה. היא בת 17, והיא מתה לצאת החוצה, ללמוד. האב, איש בן 70, מונע ממנה לצאת החוצה. לא בגלל שהוא חושב שאישה לא צריכה לדעת קרוא וכתוב, אלא בגלל שהוא פוחד מהשכנים. כמו רוב הגברים באפגניסטן, גם האבא הזה היה מוכן באופן עקרוני לשחרר את הילדה שלו, אבל בוחר שלא. למה? כי הוא יודע שאף אחד לא יעשה איתו עסקים או יזמין אותו לאירוע משפחתי. האבא הזה יוחרם, והחרם פירושו מוות כלכלי וחברתי.

אבל גם בתוך המצב המדכא הזה אפשר למצוא נקודות אור. אותה נערה, למשל, החליטה לא לוותר על רכישת השכלה. לשם כך היא נעזרת באחיה הקטן, זה שהולך לבית הספר. את כל מה שהוא לומד שם הוא מלמד אותה בבית. נכון, זה תהליך ארוך, וההתקדמות איטית. הבת הזאת אולי לא תהפוך לשווה במלוא המובנים, ויכול להיות שגם אחיה לא ישחרר את אשתו. אבל מי יודע, אולי הבן שלו יהיה מסוגל להבין שכולנו, בסופו של דבר, נולדנו שווים.