סוף סוף רואים קצת נוף

שלי ניידיץ יצאה לטיול באוסטרליה וניו-זילנד וגילתה שיותר משזה טיול של נופים, זה טיול של אנשים. אנשים שמשותף להם הרצון למשהו אחר - להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. יומן מסע, פרק רביעי. לחצו כאן לקריאת הפרק הראשון , הפרק השני והפרק השלישי .

עם מאה אחוז אוויר צח ואפס אחוזי לחות, אפשר לרוץ בניו-זילנד גם שעה שלמה מבלי להזיע. תוסיפו לזה את הנופים, המרחבים האינסופיים והשירים הנכונים ב-MP3 ותקבלו חווית גוף ונפש עילאית. אחרי 30 דקות של ג'וגינג מענג בפארק עזבתי את Rotorua, נפרדתי משני האמריקאים ומטומוקו, יפנית חייכנית וחברה לאכסניה, והדרמתי לעיר Taupo.

Taupo ממוקמת בקצהו הצפון-מזרחי של אגם הנושא את אותו השם, והוא הגדול באגמי ניו-זילנד (606 קמ"ר). העיר עצמה קצת מבוזרת אבל מציעה המון פעילויות כמו דיג, שיט בסירות, לוליינות טרפז, באנג'י ורכיבה על סוסים, וידועה בצניחה החופשית הזולה במדינה (כ-160 דולר נ"ז).

Huka Falls. מסז' מפנק (צילומים: שלי ניידיץ')

מומלץ לטייל ב-Craters of the moon, אזור תרמי ענק עם מכתשים ולועות וולקניים שנראה כמו פני הירח וב-Huka Falls, טרק על גדות נהר Waikato, שבנקודת ההתחלה שלו מפלי טורקיז עם זרימה של 62 אלף גלון מים בשנייה. משם אפשר להמשיך באופניים או ברגל, 45 דקות לכל כיוון והמראות בדרך יפהפיים. רק קחו בחשבון שאם יורד גשם אין איפה להסתתר. ואל תשכחו להביא בגד ים כי בסוף המסלול יחכו לכם מעיינות רחצה חמים ומפל שיעניק לכם את המסז' הכי טבעי בעולם.

מטבח היתוך

כשחזרתי לאכסניה הופתעתי לגלות ששותפתי לחדר היא שוב טומוקו היפנית בכבודה ובעצמה. משועשעות ורעבות הלכנו להכין ארוחת ערב. המטבחים המשותפים באכסניות הם חוויה בפני עצמה. מכיוון שמדובר בטיול יקר וממושך, התרמילאי הממוצע משתדל לחסוך ולקנות מצרכים בסופרמרקט ולארגן ארוחה בעצמו.

בשעת השיא מדובר בחוויה ויזואלית-קולינרית: אסיאתים, בריטים, אמריקאים, גרמנים וכו' מכינים איש-איש את מאכליו הטיפוסיים וחדר האוכל נראה ומריח כמו מסעדת פיוז'ן יוקרתית. גם הכלים משותפים וחובה לרחוץ אותם, לייבש ולהחזיר לארון. אחרי ארוחה דשנה, בסיומה של הכנה אינטנסיבית, שהגיעה אחרי טרק

מתיש, לרחוץ סירים ומחבתות זה הדבר האחרון שבא לך, אבל אין ברירה ובכל הזדמנות יזכירו לכם את זה שלטים מאיימים ויצירתיים: "Your mother does not live here. Please wash, dry, and put away your dishes".

טומוקו ואני התוודענו זו לתרבותה של זו על קערת אורז וסלט (נחשו מי הכינה מה). הרבה אסיאתיים מנצלים את הקרבה לאוסטרליה וניו-זילנד כדי לשפר את האנגלית שנלמדת אצלם ברמה נמוכה. הסקרנות לתרבות המערב ותהליך האמריקניזציה יוצרים אצלם מוטיבציה ללמוד כראוי את השפה. גם טומוקו ביניהם ואת החופשה מהלימודים היא ניצלה כדי לטייל במדינה ולשבור את השיניים.

פעם שלישית - בירה

למחרת נפרדנו (שוב) כשפניי ל-Tongariro crossing, אחד הטרקים המפורסמים והבודדים באי הצפוני. במזג אוויר סוער וערפילי לא מאפשרים אליו גישה, כך שכדאי לברר מראש מה התחזית. עוד בישראל קיבלתי עליו המלצות אבל אחרי מספר ימים רצופים של מזג אוויר רע נאלצתי לוותר ולהמשיך לאי הדרומי. 

הדרמתי לוולינגטון הבירה, עיר נמל בוהמיינית עם מבחר בתי קפה, פאבים, גלריות ומוזיאונים. במוזיאון Te papa יש חפצי אמנות מאורים, תערוכה אינטראקטיבית על ההיסטוריה של ניו-זילנד ומוצגים כמו התותח המקורי מספינתו של קפטן קוק. כמו ברוב ערי המדינה, גם בוולינגטון לא כדאי להתעכב יותר מדי אלא לצאת ולגמוע את הטבע.

מומלץ ללון ב- YHA (כתובת: 292Wakefield st). מטייל ממוצע לרוב לא יכול להרשות לעצמו יותר ממיטת קומתיים ב-Dorm, חדר משותף ל-4 עד 10 אנשים עם שירותים ומקלחת במסדרון, באכסניה בינונית. לעתים רחוקות נופלים על אכסניה שווה במיוחד באותה סקאלת מחירים. YHA בוולינגטון היא אחת כזו. במקור היתה מלון רב קומות ועל אף השינוי היא שומרת על רמת תחזוקה ונקיון גבוהות, שירות אדיב של הצוות (ותצטרכו אותו) וקרובה לאזור הבילויים. כשפתחתי את הדלת הציף אותי אושר גדול: שירותים ומקלחת Indoor.

בטרק אייבל טזמן. הנה הנופים האלה שכולם מדברים עליהם

עשיתי שני צעדים וחיכתה לי הפתעה נוספת. מבין מאה חדרי המלון, נחשו מי ישנה במיטה לידי? טומוקו, כמובן. את זה כבר היינו חייבות לחגוג ב"פעם שלישית - בירה" ובחרנו בפאב האירי Molly Malones בפינת Courtney Pl ו-Taranaki. 

טומוקו סיפרה שהיא לא מתכוונת לחזור ליפן בסיום הקורס אלא לפתח קריירה בקנדה. ההחלטה לקום ולעזוב הכל היתה קשה. מדובר בצעד לא מקובל בתרבות היפנית אבל היא הלכה נגד הזרם, צלחה את סירוב המשפחה והביקורת החברתית, ובעקשנות ראויה החליטה להתנתק מהכל ולממש את עצמה.

רוצה קצת אבקה?

למחרת נפרדנו סופית. לקחתי מעבורת לאי הדרומי, הפלגה מהנה ויציבה של ארבע שעות עם נופים יפהפיים שהם חלק מהטרק "קווין שארלוט". המעבורת מגיעה לפיקטון וממנה תכננתי להגיע לנלסון ולצאת לטרק "אייבל טזמן". כדאי לקחת מעבורת שמגיעה סמוך למועד יציאת האוטובוסים בקו פיקטון-נלסון אחרת תמצאו עצמכם מחכים שמונה שעות לשווא. איכשהו הצטרפתי להסעת ילדים מתנועת נוער בדרך לטיול שנתי, כשילדה זבת חוטם מציעה לי סוכריה על מקל, ילד שמנמן בועט לי בכסא והורים מלווים מצקצקים בלשון ומצטערים שלא השתמשו בקונדום.

למחרת, בנקודת ההתחלה של "אייבל טזמן", הרגשתי את זה בפעם הראשונה: הנה הנופים האלה שכולם מדברים עליהם. שטח פתוח, פראי, כלום לא מאורגן, אין מדריך בשטח, רק שקט, טבע, אנשים ספורים שמתחילים, כל אחד בזמנו החופשי, את הטרק היפהפה.

דייל הקנדי ואני צעדנו לרגלי ההר ולאורך הים הטזמני, יוצאים ונכנסים מיער גשם, מבסוטים ממזג האוויר ומהמפרצים המדהימים שלרגלינו. אורך הטרק כולו 51 ק"מ ואפשר לעשות אותו ביום אחד עד חמישה, תלוי לאיזו נקודה תרצו להגיע. יש שמעדיפים את דרך הים ולוקחים Water taxi או חותרים בקיאק. אני בחרתי לשלב.

אכסניית Bark bay. רעש של נגרייה

אחרי שלוש שעות הליכה בקצב טוב עצרנו בבריכת קליאופטרה (מומלץ על אף הסטייה מהמסלול) לארוחת צהריים שסחבנו על הגב. דייל, בן ה-34, תמיד חלם לטייל מסביב לעולם אבל נכנע למירוץ המודרני. אחרי כמה שנים בהיי-טק הוא מצא עצמו מתוסכל, מנוון ומסונוור מהניאונים במשרד והחליט להתפטר ולעשות את זה. הוא מאורגן ומתוכנן, יודע בדיוק איפה יהיה בכל אחד מ-365 ימי הטיול, באיזו שעה ינחת ואצל מי יתארח. על גבו ציוד במשקל לא הגיוני ואוכל לכמה חודשים.

"את רואה את זה?", הוא שולף תיק קטן מתוך תרמיל ענק, "כל זה מלא באבקות. לפני שיצאתי לדרך ייבשתי כמויות של אוכל, הפכתי אותן לאבקה, וכשאני רעב אני מוסיף מים חמים ויש לי עוף עם פסטה, בשר עם ירקות, יו ניים איט". "מה הרעיון?", שאלתי. "חסכון", הוא ענה וסיפר איך הוא מסתובב עם אותם בגדים ושומר את פיתוח התמונות עד חזרתו ("הכי משתלם"), תוך שהוא לוקח ממני ביס ועוד ביס מבלי להוציא גרגר מאבקותיו.

כשהתחיל להחשיך, נפרדנו. דייל ישן בשטח ואני מיהרתי להגיע לבקתת העץ המבודדת ב-Bark bay (שעתיים וחצי נוספות של הליכה ו-25 דולר נ"ז ללילה), כדי לגלות שאין חשמל, המים בהקצבה ובכל אחד משני החדרים יש 16 איש, ישנים על דרגשים כשמזרן צמוד למזרן. מותשת לחלוטין בחרתי מזרן פנוי, מהרהרת בטומוקו ודייל, שני אנשים מרקע שונה, שתי דוגמאות של מוטיבציה ואומץ, תנאים הכרחיים להגשמתו של כל חלום.

חשבתי שאשקע בשינה עמוקה, אבל מקצה החדר נשמעה נחירה. 16 איש בחדר = 16 סוגי נחירות. 15, יותר נכון. למחרת הייתי צריכה לחתור בקיאק את הדרך חזור אבל תוך חצי שעה נשמעה הבקתה כמו נגריה פעילה ולי היה ברור שלפני לילה לבן וחסר מנוחה.