אין כללי משחק

כל מי שטוען שיש לו פתרון קסמים למתרחש ברצועת עזה הוא מאחז עיניים. אבל כדי לבחון את המצב בפניו נמצאת כרגע ממשלת ישראל, אפשר אולי לפנות לדוגמה היסטורית, שעם כל ההבדלים בינה לבין המצב הנוכחי יש בה לפחות ללמד על אפשרויות וחוסרים: כללי המשחק שהיו עם חיזבאללה בשנות הלחימה בדרום-לבנון, והמצב שנוצר אחרי נסיגת צה"ל משם.

מה שנקרא בלבנון "כללי המשחק" היה סט של הבנות לא רשמיות, שעוצבו אחרי מהלכים גדולים של ישראל – "דין וחשבון", "ענבי זעם" – והחזיקו מעמד, תוך שחיקה מתמדת, עד להידרדרות הבאה. בפיקוד צפון נהגו באותן שנים לצייר גרף עולה של לחצים, המשפיע על שני הצדדים עד שמגיעה נקודת השבירה.

עיקרן של ההבנות, שאגב נשמרו היטב על ידי חיזבאללה כל עוד ישראל לא הפרה אותן (בעיניו, כמובן), היה הוצאתם של האזרחים ממשוואת הלחימה. בתיווך בינלאומי לא רשמי נוצר שדה קרב מוסכם ברצועת הבטחון, שבו נאבקו הגרילה של חיזבאללה והצבא הסדיר של ישראל, וקטיושות עפו אל מעבר לגבול רק אחרי מצבי משבר, שנבעו או מנצחון גדול של אחד הצדדים או מצעד ישראלי שפורש על ידי חיזבאללה כשובר שוויון.

זה לא היה מצב שישראל הודתה בו, שכן חיזבאללה לא היה פרטנר ואף מדינה אינה מוכנה להודות שהיא מקיימת הבנה דה-פקטו עם ארגון לא לגיטימי בעיניה. אבל הממשלה וצה"ל התייחסו אליו כנתון: יצחק רבין נהג לתדרך את המפקדים "לעשות הכל ובלבד שלא יהיו קטיושות", הנחיה שהם לא יכלו לפרש אותה אלא כהוראה גורפת לשמור על כללי המשחק כמידת האפשר. הצבא לא תמיד אהב את זה, הציבור היה לעיתים קרובות מתוסכל, אבל בפועל הכללים נשמרו רוב הזמן.

ברצועת עזה אין, כידוע, גוף מוכר בצד השני. החמאס אינו עומד מבחינת ישראל אפילו במקום שבו עמד חיזבאללה. אין גם "שדה משחק": אי אפשר לחשוב על מצב שבו "רצועת ביטחון" שיחזיק צה"ל תגרום לכך שכל הלחימה תהיה נגד החיילים. הפלסטינים לא הסכימו ביניהם מעולם, למרות שהיו ביניהם לא מעטים שהציעו זאת (והדבר גם מופיע במסמך האסירים), להגביל את הפעולות לפיגועים אך ורק נגד חיילים ומתנחלים, הנחשבים בעיניהם לפולשים בשם ישראל.

התוצאה היא מצב כאוטי ומתסכל. לכל ברור שגם פלישה לצפון הרצועה, והחזקה ממושכת בשטחים שמהם יורים היום קסאמים, לא תהיה אלא הפוגה רגעית, עד שיפותחו אמצעי לחימה ארוכי טווח יותר, שאפשר לירות אותם מתוך השטח הבנוי בעזה עצמה. אבל אפשר לחשוב בכובד ראש על הדחף הישראלי המיידי לפרק ולעקר את שלטון החמאס. גם מי שחושב שארגון טרור אינו יכול להיות שליט לגיטימי, צריך לשאול את עצמו מה יבוא במקומו.

התשובה של רוב המומחים היא שיהיה כאוס. גם היום, מי שמבצע פיגועים – ולראייה החוליה שחטפה ורצחה את אליהו אשרי ז"ל – הם שכירי חרב, נעדרי שייכות ארגונית אמיתית. החמאס הוא היום הגוף היחיד שיש לו מידה של שליטה. הפלת שלטונו בכוח תפרק את מה שנשאר מהרשות הפלסטינית לרסיסים, שאיתם לא יהיה אפשר להגיע לשום הבנה כלשהי, מקומית ורעועה ככל שתהיה.

הלחץ הנוכחי שמפעיל צה"ל, הנמנע בתבונה ממימוש מקסימום הכוח, יכול להיות בסיס להבנות לא רשמיות עם מה שנותר משלטון החמאס. המקסימום שאפשר לעשות, בתוהו ובוהו השורר היום בשטחים, הוא לתחזק את המצב עד שתקום אלטרנטיבה אמיתית לחמאס מתוך האכזבה הפלסטינית מן המצב.