מאפיה אהובתי
למה אנחנו כל-כך אוהבים את הסופרנוס? מה יש בטוני שמצליח לרתק אותנו למסך עונה אחר עונה? לרגל שובה לישראל, אריאנה מלמד משרטטת קווים לדמותה של הסדרה הכי טובה בטלוויזיה
(מאחורי הקלעים של הסדרה. באדיבות yes)
"האירוע החשוב ביותר בתרבות הפופולרית במחצית השניה של המאה העשרים". כך, לא פחות, קידמו מבקרי הניו יורק טיימס את מטח הקלללות והפרצופים העצבניים הראשונים של טוני סופרנו כשהגיח אל המסך. עד להתאזרחות (המהירה) של הסדרה בתודעה של מליוני צופים, התנהל בארצות-הברית דיון בשאלה, אם שוב מדובר בהצגה סטראוטיפית של
איטלקים כפושעים. אנשים רציניים להחריד כמו חוקרת התרבות, הפילוסופית והפרובוקטורית קאמיל פאגליה, האשימו את יוצרי הסדרה בגזענות. אחרים העלו על נס את האופי הפוסט-מודרניסטי שלה: יש בה בדיחות פנימיות על ספרות וסופרים, יש בה נגיעות קומיות כשהיא מתכתבת עם "הסנדק", ומי שמקשיב היטב ימצא עושר גדול של ציטוטים אירוניים ממוצרי-תרבות אחרים.
אבל לא בגלל זה אנחנו אוהבים אותה.
כדי לעמוד על סוד קסמה של הסדרה - שעונתה השישית משודרת החל מהערב ב-yes פלוס - כדאי להרחיק במקום ובזמן. יער שרווד, ערפילי ימי הביניים, מיתוס נולד. בראש חבורת גברים מסורים ונאמנים ועשויים לבלי חת, מאה וארבעים במספר, עומד רובין הוד. הוא אביר צדק שנלחם בשריף הרשע של נוטנגהאם, נוגש-העניים שכופה עליהם עוד ועוד תשלומי מסים בלתי הגיוניים. כשמצוקותיו של עני מגיעות עד ליער של רובין הוד, הוא יוצא לפשיטה על מחוזותיהם של העשירים, שודד אותם ומעניק את השלל לנדכאים ולחלכאים, וכולם שמחים – רובין הוד ואנשיו, מחברי הבלדות הפופולאריות, העם הנאנק תחת העול. רק השלטונות לא אוהבים את זה, אבל אנחנו הרי לא אוהבים לאהוב את השלטונות. רובין הוד הוא ראשון הפושעים שדמותם התקבעה כמיתוס רומנטי על חיים בתוך מערכת מוסר אלטרנטיבית, כזו שלממסד הרשמי ולתכתיביו החברתיים אין דריסת רגל בתוכה. לא במקרה, איננו יודעים כמה אנשים הרג רובין הוד וכיצד, ומדוע בעצם: יש אגדות שקסמן דוהה לחלוטין כשהן מתמלאות ביותר מדי דם.
עשרות בלדות ורומנסות מימי הביניים המאוחרים, מאות סיפורים בעל פה, מספר עצום של עיבודים למחזות, הצגות ילדים, קולנוע וטלוויזיה קיבעו את האלמנטים המרכזיים של המיתוס כך: גיבור עממי שחי בקומונה אלטרנטיבית וסגורה, שערכי המוסר והצדק שלה קוראים תיגר על סביבתה, ושהוא ואנשיו מוכנים לדאוג לך אם תיקלע לצרה גדולה. זו פנטזיה מנחמת במיוחד בעולם מודרני, שבו מעגלי החיים של בני אדם מובילים אותם להתכתשויות בלתי נמנעות עם כוחות גדולים: שלטונות המס, המבנה הפוליטי של החברה בה הם חיים, והתחושה ששני אלה נולדו בחטא, וצריך להיאבק בהם. טוב שיש מי שנאבק.
על רקע התבנית הזאת נולדה ההתאהבות הראשונית של ארצות הברית בשמועות על אגודת סתרים שמקורה בסיציליה ושאנשיה נשבעים לשמור סוד גדול. אלה הם בעצם חבריה של התארגנות מחתרתית עתיקת יומין ששמה "מאפיה", והיא מאורגנת במשפחות שכל תכליתן להיטיב עם המדוכאים ולהעניש כיאות את הרשעים. חבריה מקיימים אורח חיים חסוד, מתוך מסירות עמוקה למשפחותיהם ונכונות מרשימה לא פחות ללכת ולחסל מישהו כשצריך. עד אמצע שנות השלושים של המאה ה-20, הוליווד הצעירה קידמה את המיתוס עוד בסרטים אילמים, אבל כשהממשל הבין שהחתרנות התרבותית הזאת עלולה להזיק למאמצים למגר את משפחות הפשע הגדולות, ישבו בכיריו עם פרנסי הוליווד וגיבשו מדיניות שתציג את הפושעים באור קצת פחות זוהר ואת סוכני האף.בי איי כצדיקים האמיתיים שחייבים לחשוף ולחסל אותם.
המאפיה שמחוץ למסכים הפכה לבעייה אמיתית כשהתברר עד כמה קרובים השלטון וההון השחור, וחברים ב"משפחות" הסודיות השתלטו על ענפים יצרניים לגיטימיים כמו על תעשיית הזנות, ההימורים, האלכוהול הלא-חוקי בתקופת היובש ואחר כך, מה לעשות, גם על תעשיית הסמים. לשחקן ג'יימס קגני זה לא הפריע לקריירה: בסדרה של סרטים יכולתם לראות אותו תחילה כבוס קשוח של המאפיה, ואחר כך, בלי להניד עפעף, כסוכן אמיץ. האופציה האחרת – להציג את גיבוריו של פשע מאורגן כדמויות טרגיות בלבד – בדרך כלל לא הצליחה, למעט ב"בוני וקלייד" אבל הם, כידוע, לא נולדו בסיציליה.
נשאר בתוך המשפחה
השינוי הגדול ושיבתה של המאפיה לתודעה כסיפור רומנטי התרחש, כמובן, עם "הסנדק". בסדרה של בחירות נבונות שלא כולן נובעות מן הספר של מאריו פוזו, הצליח הבמאי הגאוני פרנסיס פורד קופולה להפוך רומן בינוני מאוד לטרגדיה מופתית שלא רק משפריצה דם לכל הכיוונים, אלא גם חוקרת את שורשי הרוע, את היחסים בין אלוהים והשטן בלבו של הגיבור הראשי, ואת המאבק המתמיד שלו בין שאיפותיו ללגיטימיות חברתית לבין תביעותיו הבלתי אפשריות של בית גידולו של משפחתו. קופולה הרבה להתראיין על תהליך העבודה: הוא אמר שקרא את "המלך ליר", והוא הבין שהציר המרכזי בסיפור אינו היחיד, כי אם המשפחה, והמאבק הוא על עצם שימורה של המשפחה ככזאת, ויהיה המחיר אשר יהיה, אפילו אם צריך לרצוח את פרדו.
קופולה הבין עוד שיש גבול לריאליזם, ועדיף לא לחצות אותו. ראשו הכרות של סוס אהוב ומת במיטה הוא ככל הנראה הגבול: לא ראיתם את מייקל קורליאונה רוצח ילד בן 12 באמבט חומצה משום שאבא שלו בגד בו, אבל אירועים אמיתיים כאלה היו תמיד ברפטואר של המאפיה כשמצלמות לא "תיעדו". ג'יובאני ברוסקה הוא הרוצח שעשה את זה. מייקל קורלאונה, אם תיזכרו היטב, רוצח רק כשבאמת אין ברירה.
מאז "הסנדק" מתכתב מיתוס המאפיה עם מיתוס נוסף, רב עוצמה לא פחות: החלום האמריקני. בחלום הזה, חיי המאפיה ומלחמותיה מתפרשים כמין הסדר זמני לא נוח, עד ללגיטימיות המוחלטת. אבא אמנם רוצח, אבל הילדים - בנים לאם וואספית ראוייה – ילמדו בקולג'ים הכי טובים ויפלסו את דרכם לממשל ולבנקאות, למדע ולתעשייה כבריות מהוגנות לכל דבר, ובלבד שהמשפחה תדע לשמור על חבריה ולהמשיך לדאוג לנזקקים. כל זה, בתוספת מנה גדושה של נוצריות טהרנית – מייקל מתחייב לנצח את השטן ועובר טבילה, מייקל הולך להתוודות בפני קרדינל, מייקל מצמיד כפות ידיים בהכנעה של מאמין מיוסר בפוסטר המלווה את החלק השלישי של "הסנדק" – הפכו לאייקונים תרבותיים זמינים, קלים לציטוט, וממש מבקשים המשך – אבל בדרכים אחרות.
בלי גבולות
המאפיה האמיתית המשיכה לפרנס את הדמיון הפופולרי: מדי פעם הגיעו לבית המשפט איטלקים מבוגרים ועייפים וזימרו על עלילות הרצח, הסחיטה והשוד של חבריהם. מדי פעם הגיעו לכותרות גם מעשים איומים במולדת הישנה: בסיציליה ובאיטליה ניטשת מלחמה של ממש בין הלגיטימיות השלטונית לבין ארגוני הפשע המקומיים, ושופטים מפוצצים במכוניות עשנות הם תמיד תמונה מצויינת לעמוד ראשון של עיתון.
ובינתיים, הקופסא שבסלון עוברת משבר. החלוקה המסורתית לאופרות סבון, סיטקומים, סדרות מתח, סוחטי-דמעות נוגעים ללב על יחסים במשפחה – הולכת ומאבדת משמעות וחווה צניחות רייטינג מתמשכות. דייויד צ'ייס, יוצר מבריק, מאוהב ב" החבר'ה הטובים"" של מרטין סקורסזה, ובמיוחד באפשרויות הקומיות העצומות שנפתחו בסרט, שגם הוא מתכתב עם "הסנדק", אבל מצליח לשחרר את התמטיקה שלו מן ההוד וההדר הנוצרי שקופולה כפה עליו ועלינו. דיוויד צ'ייס מבין עוד, שגבולות הז'אנרים ביצירה הטלוויזיונית הם סוס מת, ולא בגלל שכרתו לו ראש אלא בגלל שהוא מיצה את אפשרויותיו על המסך. גם הרומנטיזציה של ההון הגדול, העצום, של ראשי משפחות המאפיה כבר לא מעניינת – הללו רחוקים מדי אפילו מן הדמיון הפופולרי, חיים בספירות שרוב האמריקנים לא יודעים אפילו כיצד לחלום עליהן. הגיעה השעה למשהו אחר, שונה, חתרני ובועט: המאפיוזו הכל אמריקני מן הפרברים. איש המעמד הבינוני שאם משפחת הפשע שלו לא תהרוג אותו, המשפחה שלו תעשה זאת. הדמות שתצליח לעורר בנו מידה גדולה של אמפתיה למרות שמדי פעם יורים למישהו בעין "בשיטת מו גרין", וכאן צ'ייס שוב קד קידה לסנדק - או שולחים אותו לעולם האמת בדרך יצירתית אחרת שכבר הונצחה בהולייוד.
נציגו של כל אדם
טוני סופרנו חי בתוך כאוס מטורף שמייצג היטב את בני דורו ומעמדו הכלכלי: המשפחה שאותה הוא מנסה לטפח, כי בלי משפחה אין גיבור אמריקני טוב – היא דיספונקציונלית לעילא, מתמיהה ומאתגרת ומייאשת ומתסכלת, ובניגוד לסיטקומים האופטימיים של ילדותו, לעולם לא תהייה מחוייכת, נחמדה וסטרילית כמו משפחת ברייידי. עולם הפשע, לעומת זאת, נטול זוהר רומנטי כלשהוא, וגם מתיישב עמוק בתוך הנפש של טוני. כמרים אינם מציעים עוד נחמה או מערכת ערכים שאפשר לדבוק בה. התחליף בלשכתה של המטפלת הוא הבקרה טלוויזיונית וכלי מצויין להתפתחותה של דמות, אבל היא לא תגאל את טוני מן השסע בחייו.
לסדרת טלוויזיה יש יתרון עצום אחד על פני סרט: האפשרות לתת לדמות לצמוח, להתפתח ולהפוך למורכבת יותר ככל שהזמן חולף. זה בדיוק מה שקרה לטוני סופרנו, נציגו של ה"כל אדם" במאפיה וגם בטלוויזיה. ככל שחלפו העונות, נחשפנו ליותר רבדים מן הנפש המיוסרת שלו. החלומות, למשל. למרות פירושיהם הפשטניים. או הופעתם של מבשרי-רעות: ב"הסנדק" הם היו תפוזים. ב"סופרנוס", בכל פעם שיש ביצה על המסך, התכוננו לצרות גדולות. או היחס התמוה-אך-אנושי של טוני סופרנו לחיות – השרינקית סבורה שמדובר בפן מסויים של הפרעת התקשרות, ושאת מידת האהדה של טוני לברווזים הוא היה צריך לגלות לבני אדם – אבל הברווזים הם גם סמל של המשפחה, ואובדנם של הברווזים הוא גם הבשורה המטרימה על התפרקותה של המשפחה.
אני לא בטוחה ש"הסופרנוס" הוא ההשיג המרשים ביותר של התרבות הפופולרית בעשורים האחרונים. אפשר לחשוב על אחרים, מתחומים אחרים – אבל קשה לחשוב על דמות טלוויזיונית כה מורכבת, כה אנושית וכה עדכנית כמו שנוצרה סביב העונות הקודמות של עלילות-טוני. דייויד צ'ייס זיהה בצדק את כמיהתנו לרובין הוד מודרני, אבל גם את הציניות שהפכה לחלק מן הנפש הקולקטיבית מאז ימי התום של בלדות-שרווד. אנחנו לא מסוגלים יותר לסבול גיבורים חד מימדיים, שוחרי טוב ומלוקקים. אנחנו גם לא יכולים לאהוב רוצחים סדרתיים קרי-דם ומרושעים. הנפש של הצופה זקוקה לתמהיל אנרגטי של ה-כל: אהבה ומוות, צרות בגידול בני עשרה והתמודדות עם הורים זקנים, מסרים כפולים והבנה שהם כפולים, מודלים של משפחות לא מושלמות שדומות לזו של הצופה אבל גם שונות במידה שלא ישעממו – ואת כל זה, ועוד קצת והרבה קללות, אפשר למצוא בעירוי השבועי של "הסופרנוס". אז מה אם מדי פעם מישהו נפצע אנושות או נפרד מן העולם הזה בדרכים יצירתיות. גם זה, למדנו מן "הסנדק" הוא חלק מן החיים.
