קודם שיחזרו, אחר-כך תענישו
כשחיילים נחטפים והתגובה היא גיוס מילואים ואיום במלחמה כוללת - רק לא מו"מ לשחרורם - נשחקת עוצמתנו האמיתית
כבר שלושה שבועות יושב חייל צה"ל בשבי, וכבר כמה שעות מאז נחטפו עוד שני חיילים. שלושה חיילים מוחזקים בשבי אויב אכזר, וצה"ל פועל ביד חזקה ובזרוע נטויה ומפגיז ומפציץ ומשמיד, כי ככה פועל צבא - בעיקר צבא שאין לו הכוונה מדינית. הרי לכולם ברור וידוע כי הלחימה לא תחזיר את החטופים הביתה. בזמן שהחיילים בשבי והצבא מפציץ ותוקף, משמיעים הגורמים המדיניים איומים מסמרי שיער ומודיעים על גיוס מילואים. ואנחנו, שיושבים בבית מוגנים על-ידי צה"ל, תוהים על מה ולמה פורצת פתאום מלחמה.
שלושה שבועות של פעילות צבאית מאומצת בעזה, שלושה שבועות של איומים והטלת אחריות, שלושה שבועות מבלי שמנהלים משא ומתן של ממש על חייו של גלעד שליט. כיצד יוכלו הורים לשלוח ילדים לשירות צבאי, אם ברור שעבור הממשלה, שהיא זו המכוונת את הצבא, חיי הבנים אינם עומדים בראש סדר העדיפויות?
עוצמתו של צה"ל אינה נובעת מקידמה טכנולוגית וכלי משחית מתקדמים, אף לא מתורת לחימה ערמומית במיוחד; עוצמתו של הצבא הישראלי תמיד נבעה מיתרון מוסרי וערכי: עבורנו, חיי אדם וחיי החייל הם מעל לכל. זהו כוחנו המוסרי, זהו נשק יום הדין שבזכותו תמיד ננצח את כל אלה הקמים עלינו.
כאשר מפקירים פצועים בשטח, כאשר מסרבים לנהל משא ומתן להחזרת החיילים החטופים, פוגעים ביכולתו של צה"ל להגן ולהילחם. פוגעים בסיבה שלשמה קמה המדינה - לא הישרדות פיזית בלבד אלא בית לאומי לעם שנרדף ושרד בזכות אנושיות, אכפתיות ונאמנות, בזכות "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". הידיעה הברורה של כל אזרח ישראלי, כי מדינת ישראל תגיע לכל מקום בעולם כדי להצילו ולסייע בעת צרה - זהו מקור הכוח האמיתי ומקור העליונות שלנו כעם וכמדינה. הוודאות כי הצבא הזה, המורכב מהילדים שאנו שולחים בלב רועד להגן על הבית, ישמור עליהם ויהפוך עולמות כדי להחזירם שלמים ובריאים - זהו סוד הכוח.
יחסי הגומלין שבין הצבא לעם בישראל הם ייחודיים ואין כמותם בעולם: צבא שמורכב כולו מאזרחים מכל המגזרים ומכל חלקי העם, שאליו רבות מהמשפחות מגייסות כבר דור שלישי. צבא שכולנו משרתים בו בגאווה ובאומץ תוך תפילה מתמדת שלא יהיה בו צורך עוד. צבא אליו אנו שולחים את החלק הטוב והמשובח שבנו לתת שירות משמעותי, גם במחיר של סיכון חיינו וחיי ילדינו, ובה בעת מוחים ופועלים נגד חלק מפעולותיו.
אחרי שלושה שבועות בהם חייל יושב בשבי והממשלה מסרבת לנהל משא ומתן, אני כבר לא כל-כך גאה. אחרי יממה מאז נחטפו עוד שני חיילים, והתגובה היחידה הנשמעת היא גיוס מילואים, חזרה ללבנון ואיום במלחמה כוללת על המדינות השכנות - אני לא בטוחה שהמדינה שלי נאמנה לנו, האזרחים, עד כדי תשלום מחיר למען שלומנו, למען החזרת חיילים חטופים הביתה.
ראש הממשלה ושר הביטחון רוצים להעניש את ממשלת לבנון, את נשיא סוריה, את איראן ואת הפלסטינים, והם בוודאי צודקים, אבל את כל זה, שיעשו רק אחרי שיוחזרו החיילים החטופים. כי בכל שעה שעוברת ללא משא ומתן, נשחק כוח העמידה של האזרחים, נשחקת האמונה של אזרחי המדינה שהם גם החיילים, בכך שמדינת ישראל קמה כדי לשרת את אזרחיה ולמענם תהיה מוכנה לשלם מחירים כבדים. אסירים שישוחררו תמורת החיילים נוכל לתפוס ולאסור שוב, אם יעלה הצורך. אבל את תחושת השליחות, האמונה בצדקת הדרך והנאמנות של האזרחים, לא תוכלו להחזיר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
