חופשי זה לגמרי לבד, עד הסוף
היא היתה אצילית ומטופחת, חיה לבדה בדירה מפוארת במרכז העיר, מעולם לא התחתנה ומעולם לא היו לה ילדים. "גברים באים והולכים. לך מגיע אחד שווה שיעריך אותך ואת מה שיש לך לתת, בדיוק כמו שאת. תני לו את הזמן עד שיבוא", היתה אומרת לי. אבל זהו, שאולי אין כל הזמן שבעולם
היא היתה תל אביבית מלידה, משכילה, בעלת מקצוע מכובד, אשת חברה, אשת העולם הגדול. כשהכרתי אותה בראשונה היא כבר לא הייתה מאוד צעירה אך עדיין בשיא כושרה, תמיד אדיבה, חייכנית ונחמדה.
לפני כשבועיים נתקלתי במודעת אבל, סימונה נפטרה. לבי התהפך. כחודש לפני, ראיתי אותה עוברת בשכונה, אצילה וגאה כהרגלה, הייתי רחוקה, אז רק חייכתי לעצמי ולא הסבתי את תשומת לבה. מאז לא ראיתי אותה ובזה, מסתבר, תמו הזדמנויותיי.
היא היתה אצילית, מטופחת, וכל התנהלותה היתה כשל ליידי. היא חיה לבדה בדירה מפוארת במרכז העיר, מעולם לא התחתנה ומעולם לא היו לה ילדים. אף פעם לא ממש הייתי בטוחה באשר לנטיותיה המיניות, אבל תמיד ראיתי בה סוג של מודל: עצמאית, דעתנית, מצליחה, לבושה תמיד בקפידה, מנומסת, נעימה, תמיד חביבה, פשוט אשה מקסימה.
סימונה (השם בדוי, הסיפור אמיתי לגמרי) ואני היינו נפגשות בחדר הכושר. היא כבר היתה פנסיונרית, כבר לא כל כך צעירה, אבל תמיד בשיא כושרה. כשאני הייתי מתרגשת מאיזה גברבר היא היתה צוחקת, היא באמת ובתמים האמינה שיש דברים חשובים יותר, בחיים ושלאשה כמוני אין בכלל מה לדאוג.
"היי מקסימה כפי שאת, והעולם יהיה לרגלייך, יקירתי", היתה אומרת לי.
"גברים באים והולכים. לך מגיע אחד שווה שיעריך אותך ואת מה שיש לך לתת, בדיוק כמו שאת. תני לו את הזמן עד שיבוא", היתה מוסיפה, היא בכלל לא דאגה.
באמת שאף פעם לא ידעתי עד הסוף מה עמד מאחורי דבריה של סימונה. אינני יודעת אם היא היתה אישה סטרייטית נבונה שאינה מתפשרת, או שאהבת נשים, נבונה לא פחות, הביאה אותה לכזה פרגון. תמיד גם היה נדמה לי שזה לא מאוד משנה. מצאתי במילותיה רק חיזוק, הערכה ותקווה.
לימים, הפסקתי ללכת לחדר הכושר הזה, ואת סימונה הייתי פוגשת מדי פעם בשכונה. כהרגלה, היא תמיד היתה חביבה ואדיבה, תמיד מזמינה אותי לכוס קפה, תמיד מציעה את עזרתה, תמיד שמחה לראות אותי ונותנת לי תחושת הערכה וכבוד.
הערכתי וכיבדתי אותה מאוד בחזרה, חיבבתי אותה, אבל למעט אותם מפגשים בשכונה, מעולם לא נעניתי להזמנותיה. אני לא בטוחה למה, אולי בגלל הפרש הגילים, אולי בגלל היותי מאוד עסוקה, אולי בגלל חוסר הביטחון שלי לגבי נטיותיה, באמת שלא יודעת.
טוקבק כדורבנות:
כולנו ניצבים מול המוות לבד / הדס, ת"א
לא משנה כמה אנשים יש סביבנו. אנשים יכולים לנחם אותנו בפני הבדידות של המוות, אבל לא למחוק אותה. חרדת הבדידות...
במקום לקחת את דברי החוכמה שהיא אמרה לך, במקום לראות בה אשה גדולה מהחיים שמאושרת מהבחירות שלה, בחרת להסתכל עליה מתוך עיניים מלאות בסטריאוטיפים, בחרת להסתכל עליה מתוך נקודת הראות שלך, שהיא עדיין, מציאת בן זוג כמטרה, ואף פיקפקת בנטיות המיניות שלה. במקום ללמוד ממנה עוד... כמה עצוב. כמה חבל.
אבל הנושא הציק, הדמעות זלגו מעצמן, והייתי חייבת להבין מה קרה. סימונה אמנם לא היתה צעירה, אך בוודאי לא זקנה. אשה בגיל המעבר, בריאה למיטב ידיעתי, השומרת על עצמה היטב.
השכנים התלוננו על ריח לא נעים מדירתה
אז עשיתי כמה טלפונים וביררתי כמה בירורים, עד שהתגלגל לאוזניי הסיפור הנורא:
סימונה החליקה באמבטיה ומתה. כעבור שבועיים התלוננו השכנים על ריח לא נעים מדירתה, וכך התגלתה גופתה. פה, בשכונה התל אביבית שלי, ממש עכשיו.
כששמעתי את זה, בטני התהפכה עלי, ופרץ של בכי שטף את כולי. אני לא יודעת אם סימונה אי פעם חשה בודדה, אך היא בהחלט היתה לבדה. המחשבה של סיום החיים באופן כה משפיל מכאיבה לי, ואני חושבת לעצמי שלא רק שלסימונה לא הגיע סיום שכזה, לאף אחד או אחת לא מגיע.
אז אני לא קופצת ואומרת שאני חייבת למצוא לי חתן כדי להתגבר על החרדה הקיומית. אני לא מסיקה שהגיעה זמנה של הפשרה, אבל אני מבינה איזה מחיר לפעמים עלינו לשלם על הבחירות שאנו עושים בחיינו.
ולא שאני מאחלת כזה סיום למישהו, חלילה. לכולנו אני מאחלת אהבה גדולה והרבה מאוד חברים. אין בסיפורה של סימונה ללמדנו פשרה. אבל יש צד אפל, מסתבר, ויש חרדות המתגשמות במציאות.
סימונה, יהי זכרך ברוך, הותרת חותמך כאן בעיר ויש מי שיזכרך. גם אם בחייך היית, במותך את לא לבד.
- אפרת דור היא רווקה תל-אביבית בת 30, בוגרת החוגים לקולנוע וטלוויזיה ולפילוסופיה, כתבת שטח בתוכנית הלילה של יקיר אביב ברדיוס, כתבת מוזיקה באתר www.alternative-israel.com ועובדת אל על.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
