יין סירה: תנו צ'אנס לטעם חדש

בין הזנים שקצת מצליחים לשבור את מחסום השמרנות נמצא הסירה, ונראה שיש לזן הזה סיכוי להצליח בארץ ולתת יינות מצוינים. לא יודע אם אלה יהיו יינות בעלי צביון מסוים, אזורי או מקומי, אבל הם לבטח יהיו שונים מתמהיל הקברנה-מרלו השגרתי. ג'נסיס רובינסון אומרת שלסירה גם יכולת להתגבר גם על טעמי חביות חדשות, במיוחד אם מדובר בפרי בשל במיוחד. העניין הזה הופך אותו עוד יותר לאטרקטיבי בתנאים שלנו: בארץ יש חיבה יתרה לחביות והפרי, כידוע, לא סובל מבעיות של חוסר הבשלה.

הסירה הוא מהענבים האצילים, שנותן יינות עזי צבע, כהים מאוד, לעיתים אטומים ממש. בתלות בסגנון ובקלון שלו (תת הזן, נאמר ככה), הוא נקרא "סירה" או "שיראז". באזורים שונים בעולם מתקבלים ממנו יינות מתיישנים משובחים: בעולם הישן יהיו אלה יינות הרמיטאז' צרפתיים, וסביבם יינות Crozes Hermitage נגישים יותר, אבל גם יינות משאטונף דו פאפ, קורבייר, לנגד'אוק, פרובאנס וכו' יהיו מעניינים וטובים לעיתים קרובות. בלנדים של הענב הזה אפשר למצוא עם צינזו, גרנאש נואר, מורבדר ואחרים.

כמו באירופה, גם בעולם החדש יש מגוון שלם של טעמים ואיכויות: קחו למשל את הגריינג' של פנפולדס, שהוא מהיינות האוסטרליים הבולטים ביותר, עם איכויות פרי צרופות ממש, או הרוזמונט Show Reserve שאין לו במה להתבייש, ומהעבר השני של הגלובוס יינות כמו Louis F. Edwrds Gran Reserva "Terraced" או ה-Two Vines של קולומביה קרסט שהוא בהחלט חביב ופירותי. ההעדפה של סירה על שיראז היא עניין של סגנון וטעם.

המעורבות הפרסית, ההשפעה האיראנית

אגב, למי שתהה פעם מדוע קוראים לאזור בצרפת Hermitage, הרי שזה קשור באגדה על צלבן בשם גספרד או גאי דה סטרימברג, שהביא אותו איתו מהמזרח הקרוב – מפרס - במאה ה-13. בצערו כי רב על זוועות המלחמה, האיש הפך לנזיר, התיישב ונטע את הגפנים במקום בו מדובר היום, מעל העיר Tain. זה קיבל את שמו מהמילה הצרפתית ל"נזיר".

שרידי הכנסייה אותה הקים האביר עדיין עומדים, אבל המציאות כנראה שונה. לפי מחקרים אמריקאים אחרונים, סירה הוא כנראה צאצא של שני זני ענבים צרפתיים – מונדוז בלאנש ודרזָה, שגדלים בשני אזורים משני צידי נהר הרון. הפרסים כבודם במקומם מונח, אבל זה, לפחות, לא הגיע משם. השם "שיראז", אגב, הוא ככל הנראה שיבוש של השם המקורי (הענב הגיע לאוסטרליה מצרפת דרך דרום אפריקה), עם איזו נטיה כלפי העניין הפרסי.

מבחינת טעמים, הענב הזה עשיר מאוד: אפשר למצוא בו ארומות של בננות, קקאו, קאסיס, שוקולד, עשבי תיבול, תותים כאלה ואחרים, וניחוחות מרתקים של טבק, כמהין, סיגליות, בשר ועור. בענין הסגנון, בהרבה יינות עולם ישן אפשר למצוא ארומות של ברֶט – אורוות סוסים ומשהו מדיצינלי – משהו שייחשב כפגם ביינות אוסטרליים, למשל.

בינתיים, האירועים בצפון לא עושים טוב לחלק מהכרמים שלנו שם: דלתון וכרמל מדווחים על פגיעות בחלק מהכרמים שלהם בסביבות רמת דלתון ומירון, אבל בבירורים אחרים שעשיתי, נראה שאין נזק ממשי ל"תעשייה". מהעבר השני של הגבול, בזמנו ציינו בשאטו מוסר הלבנוני, שהבציר היחיד שהחמיצו היה בשנת 1984, בגלל מחסומי דרכים. נקווה שבשני צידי הגבול יוכלו כולם להנות מיינות שנת 2006, שהיתה קרירה מרגיל ומראה פוטנציאל.

שלב הטעימה הזהה

במסגרת טעימה מרוכזת של יינות סירה ושיראז מכל העולם לאתר "בקבוק", טעמתי גם שמונה יינות ישראלים מזן זה, מכמה יקבים ובכמה רמות מחיר. ישנם מן הסתם יינות נוספים מזן זה בשוק - רקנאטי, לה טרה פרומסה, הרי גליל (בקרוב), דלתון, פלם - אך השתדלתי לתת יצוג גם ליינות מהיקבים הגדולים וגם מיקבי הפרמיום. המחירים נעים בין 25 ל- 100 ש"ח.

• שיראז בנימינה 2004 (תווית שחורה): יין צעיר, לא יומרני, שמגלה קצת עייפות, ולמרות זאת אפשר למצוא בו לא מעט פרי אדום ופרי יער. הוא חלק ועגול, אבל הסיומת שלו מרירה משהו.
  

• שיראז בנימינה "גליל" 2004 (תווית ירקרקה): מפתיע, לגמרי. צבע טוב, צלול ועדין. האף פרחוני וחמוד. יין יפה, שקצת מקורר, הוא ילגם בהנאה רבה. בפה הוא חלק, אפשר בקלות להרגיש את הפרי שבו. הוא מתפתח טוב ומראה את סימני ה"אנימליות" הטיפוסית, אבל לצערי לא שומר על היציבות הזאת לאורך זמן ומאבד את הארומות האלה. מצד שני, כיין לא יקר, לארוחה קלה – אפילו קייצית – הוא אחלה.
  

• כרמל, סירה רמת ערד 2003: בעל צבע עמוק ומרשים, כמעט אטום. באף ובפה הוא כמעט מת. החומציות שלו גבוהה... כרמל הפסיקו את יצור היין, וכנראה שטוב שכך. אם יש לכם עדיין במשמורת, תנחומי.
  

• כרמל, שיראז קאיומי 2003: צבע סגול עמוק, בעל נוכחות ועוצמה. באף יש לו הרבה פרי כהה, מתובל. חמיצות קצת גבוהה ואפשר בהחלט להרגיש הרבה עץ חדש. סיומת ארוכה ופירותית. יין שישתפר עם הזמן.
  

• יקבי רמת הגולן, סירה 2002: צבע לא כהה או עמוק מאוד. הוא "טרי" ויפה, אבל לא אופייני. באף זהו יין פרחוני, מבושם. פה חלק, מעט קפה אולי, גוף קל, סיומת בינונית.
  

• טוליפ סירה רזרב 2004: הזכרתי את היין באחד הטורים הקודמים, וגם בטעימה הזאת הוא מפתיע למדי: צבע סגול . באף – פטל ופירות אדומים, פרחים, אולי מתיקות של סוכריות. בפה היין קצת קשה, אבל הסיומת ארוכה וטובה. מומלץ.
  

• סוסון ים אנטואן 2004: יין מאוד מאוזן. צבע טוב, באף הרבה פרי ופרחים, מוקה... לגילו – בציר 2004 – הוא מגלה מורכבות מצוינת ויתיישן היטב.
  

• קלו דה גת סירה 2004: ישנם מי שלא יאהבו את היין הזה ויש מי שבקלות רבה יתנו לו "90" ויותר. לטעמי הוא מורכב מאד, עתיר ארומות אופייניות של הזן – מפרחים ועד עוצמתיות של עור ו"בשר" – הרבה מאוד גוף. יין צעיר שעתידו לפניו.