הסיפור שאינו נגמר

צילום: מרב יודילוביץ'

שחקני תיאטרון הקאמרי הגיעו לצפון לשבור את שגרת יושבי המקלטים ולהעלות את המורל. ילדי מרבית הקיבוצים פונו לשפיים ולימי כיף ברחבי הארץ, אבל הוותיקים, שנשארו לשמור על הבית, קיבלו מנה גדושה של תרבות מרוכזת.

בטרנזיט, בדרך לצפון, הלחץ הולך וגובר. הדיווחים ברדיו על קרבות בלבנון קוטעים דיון על סדר הנאמברים. "מדינת ישראל הוקמה באלתור אז גם אנחנו נצא חמושים במה שיש", מנסה רמי ברוך להרגיע לחצים. מנכ"ל התיאטרון, נעם סמל, מתקשר כל כמה דקות לוודא שהחבורה בדרך לקיבוץ חולתה, הנקודה הראשונה בסיור. "אל תדווח על זה ברשת, הם עוד יירו עלינו", מתבדח ברוך. "אני לא חושש, אני פוחד", הוא עונה לשאלה המתבקשת ומוסיף, "כשאתה רחוק ממטחי הקטיושות יש לך זמן להפעיל את הרציו ולהגיד שזו חובתנו להיות שם ולתמוך באנשים. אני מניח שכשנופלות קטיושות, הערכים מתערערים טיפה, אבל כנראה שאומץ זה להמשיך ולהפעיל את הרציו במצבים של פחד".

דז'ה-וו מטורף

זו לא הפעם הראשונה ואם להסתמך על מציאות החיים הישראלית בטח גם לא האחרונה בה נרתמים שחקנים ואמנים לבדר אזרחים וחיילים בעיתות מלחמה. המסע לצפון מחזיר את אלי גורנשטיין למלחמת לבנון. "זה דז'ה-וו מטורף. אני זוכר בדיוק את האוטובוס שנסענו בו לישובי אצבע הגליל בשנות השמונים", הוא אומר, "כלום לא השתנה, עשרים שנה, אוטובוס, אמנים, קטיושות ולבנון. הסיפור הזה לא ייגמר אף פעם. זה חלק מהחיים פה וכנראה שבעוד עשר שנים נעשה את המסע הזה שוב".

במלחמה כמו במלחמה, הדרך הטובה להרגיע את הפחד היא לשמור על מורל גבוה ולטפח הומור. מי שאחראי על ההומור בטרנזיט הוא ללא ספק ברוך שמציע פתרון למציאות הסבוכה. "בכל כמה דורות יש איזה איש עם שיער על הפנים שמחליט לרדוף את היהודים. פעם הוא מופיע עם שפם קטן, פעם אחרת עם זקן שמכסה חצי פרצוף. אני באמת מאמין שהגיע הזמן שהקרחים יעלו לשלטון. אנחנו נלמד אתכם רוך ועדינות". הצעתו לא התקבלה וברכב חוזרים לנוסטלגיה. שלמה וישינסקי מספר על מסע הופעות עם אורי זוהר במלחמת ההתשה. "נסענו להופיע במעוזים. הזחל"ם הגיע לצומת מטווחת ליד התעלה והנהג שאל את אורי בפאניקה לאיזה כיוון לנסוע. אורי הסתכל עליו ואמר: סע לכיוון החיים", הוא מספר, "שואלים אם אני מתרגש מהקטיושות. מה אני אגיד, העיקר לנסוע לכיוון החיים".

אחרי כמעט שעתיים של נסיעה בכבישים פתוחים בואכה צפונה, הטרנזיט עוצר בכניסה לחולתה. וישינסקי ממהר להדליק סיגריה, ברוך, גורנשטיין והקלידן נדב רובינשטיין מחלצים עצמות. הזמרת הילה ברוייר מעדיפה, על כל צרה שלא תבוא, להישאר בטרנזיט. הקיבוץ שומם. פה ושם נשמעים הדים רחוקים שמעידים על פעילות תקינה של סוללות המשגרים הצה"ליות. עשר דקות בשטח ואין נפש חיה לרפואה. חוליית האמנים מגלה סימנים של ייאוש. "אין את מי לבדר. אנחנו באים עמוסי מוטיבציה ואין על מי לפרוק את כל זה", מציג ברוך פן אמנותי מתוסכל, "בסוף נצטרך לשעשע את עצמנו. האמת, אנחנו בעצם די לחוצים. אנחנו רגילים לחיים טובים בתל אביב. איפה התושבים במצוקה? מה זו הריקנות הזו?".

אחרי דקות של מבוכה מגיעה למקום מרכזת התרבות, לאה צוקרמן. "הכל בסדר, חבר'ה", היא אומרת בסמכותיות משכנעת וצועקת לאחד מחברי הקיבוץ להוריד את החברים למקלט. "רגע, אתם לא יושבים במקלטים? לא נופלות פה קטיושות?", תמה גורנשטיין. "רוב האנשים נשארים בבתים", אומרת צוקרמן, "אבל ירדנו למקלט כשדויד ברוזה הופיע פה. היה ממש מרגש".

רוצים שעמום אמיתי

צחוק צחוק אבל כשהקטיושות מתחילות להרעיד את האוויר, המקלט של קיבוץ חולתה מתחיל להתמלא. "מאד משמח שאתם זוכרים אותנו", אומרת לשחקנים אחת מבנות הקיבוץ שנשארה למרות המצב. "פה בקיבוץ נפלה קטיושה ועוד שתיים נחתו ליד הגדר", היא מספרת, "כל הלילה וכל היום אנחנו שומעים את הרעשים בגליל מסביב וגם המטוסים לא מפסיקים. רוב האנשים שנשארו בקיבוץ הם מבוגרים שקשה לנייד אותם. זה שאתם באים הנה מרומם לנו את מצב הרוח, זה בהחלט מקל". ברוך מצדו עונה: "להיות שחקן זו לא רק זכות אלא גם חובה מסוימת, וברגעים שבהם העם מתגייס, אנחנו צריכים לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות".

המקלט התמלא במבוגרים ובצעירים שלשעה קלה, הודות לשחקני תיאטרון הקאמרי, שכחו את המלחמה הרוחשת מסביב. הם רקדו ושרו, ומחיאות הכפיים שלהם הדהדו במרחב הממוגן כאילו מדובר היה באולם הבית של התיאטרון בתל אביב. ביציאה מהמקלט עברו תושביו המבוגרים של קיבוץ חולתה על פני השחקנים ולחצו את ידיהם כאילו היו חתני בר מצווה.

העיניים נוצצות, החיוך מתפשט על הפנים והכרת התודה רבה. משם ממשיכה החבורה לקיבוץ נאות מרדכי. מרחק לא רב מהקיבוץ מתנהלים קרבות אש בהם נהרגו, על פי דיווחי הרדיו, שני חיילים. מצב הרוח בטרנזיט הולך ונעשה מתוח. וישינסקי, בטלפון הנייד, מנסה לארגן הופעה על הדרך לחיילי צה"ל במוצבים באזור. בנאות מרדכי מטחי הקטיושות והדי התשובה של כוחותינו הולכים ונעשים צפופים.

כשהילה ברוייר שרה לאנשי הקיבוץ "שלום סאלאם" וישינסקי ורובינשטיין מעשנים בחוץ תחת עץ אלה זקן, ומנסים לחשב את כיוון הירי. ברוך מבקש מהם להיכנס לפינאלה. ההרכב נפרד מהקהל במונולוג אקטואלי מתמיד של חנוך לוין. "אלוהים, תן לנו רגע אחד של שקט. כל ערב אנחנו אומרים: עד כאן רצח, ממחר השלום. כל יום נולד ילד שהוריו אומרים: עד גיל 18, כל זה חייב להסתיים. וכל עוד 18 שנה ועוד 18 שנה ועוד 18 שנה ומרוב שמצפים לחיים לא חיים. תן לנו חודש אחד של שקט. תן לנו חודש אחד של שעמום אמיתי, טוב, שוויצרי כי אין לנו כבר כוח לחיים המרתקים של אסיה".