מטות: הכמיהה לחיים חזקה מחזון השלום
יש מציאות שבה אי-אפשר לעצום עיניים ולהתבשם מניחוח של שלום עולמי, כשהאויב מתחמש לך מתחת לאף. מלחמת מדיין היא הדוגמה לצורך להתעורר מחלומות מתוקים מלאי אשליה
הדברים נכתבים בעיצומם של ימי מלחמת בין המצרים. דופק החיים היהודי סופר את הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב (השבת כבר מזכירים את כניסתו של חודש אב, וכלשונה של המשנה: "משנכנס אב ממעטים בשמחה"). דופק החיים הישראלי סופר את הימים שעברו מאז חטיפת גלעד שליט - ללא הגדרת נקודת סיום. מתוך דפיקות החיים הללו אני מבקש לשוטט באחת הפרשיות הקשות בעולם: המלחמה. כל מי שקורא תנ"ך יודע שהמלחמה נוכחת בו באופן תמידי. גם כל מי שלומד תולדות עולם מתקשה למצוא זמן נטול מלחמה. הרב דוד הכהן, פילוסוף ואיש דת המכונה "הנזיר", כתב ביומן אישי באמצע ימי מלחמת העולם השנייה:
מתעורר כוח משיח" (אורות, טו). הטענה של "רואה האורות" היא שלמרות אכזריותה של המלחמה, יש בה הפוטנציאל להוליד התחדשות גדולה בעולם, כשבניין חדש וסדר חדש יתקומם על בסיס ההריסות. צריך לזכור שהרב קוק, חניך של ההגות הלאומית האופטימית האירופית, ראה בעיניו - כמו רבים אחרים מעמי אירופה - את מלחמת העולם כמהלך של תיקון כללי, המגדיר את המיוחד שבכל עם לקראת עתיד המבשר הרמוניה בעולם. אחר-כך באה אכזבה גדולה: עליית הנאציזם הולידה גל של פסימיות. המלחמה לא רק שלא הולידה את אותה הרמוניה מצופה, אלא העצימה את רוח הקנאה שבין האומות.
"המלחמה היא נגע צרעת האנושות בדורותינו ובכל הדורות לעולם. רציחה המונית כללית. רוצחים עשרות אלפי נפשות, מהרסים הבניינים המפוארים והמוסדות הנעלים של הספרות והאומנות. הרס. וכל המוסיף להמית ולהחריב ולהשמיד הוא המנצח, המצליח המשובח. הקריאה צריכה לפנות לעמים, להמוני העם ובחיריהם, במאמרים ובספרים לעורר תנועת שלום, בהתנגדות מוחלטת לרציחה המונית - המלחמה" (מועתק מתוך מאמר של בן הנזיר, הרב שאר ישוב הכהן, "ספר הראל", עמ' 242).
מדהים לקרוא את הדברים הללו יוצאים מפיו של מי שמזוהה יותר מכל דבר אחר כבחיר התלמידים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק נפטר בין שתי מלחמות העולם. בימי מלחמת העולם הראשונה הוא כתב ש"כשיש מלחמה גדולה בעולם
הפרשה הקודמת - פנחס
כשאויב מזהה איבה
בני לאו
חרף הפיתוי גדול למכור את זכויות המקדש, החכמים שמרו עליו מכרישי ההון כשהגבילו בחקיקה את החופש של נדבנים למיניהם. אבל הבית התמוטט כשאחים צרו אלה על אלה
בזמן מלחמת העולם השנייה, ב-18 ביוני 1940, נשא ווינסטון צ'רצ'יל נאום לפני הפרלמנט הבריטי, ובין השאר פנה לרוח העם: "נתכונן למילוי חובותינו ונתנהג כך שאם האימפריה הבריטית והקהילה שלה יתקיימו אלף שנים, בני אדם יאמרו: זו הייתה שעתם היפה ביותר". זו אמירה מעניינת, המשלבת הבנה של כורח, עם שרידים של הרוח האופטימית המאמינה שממלחמה יכולה לצמוח איזו "שעה יפה ביותר".
קץ הנאיביות
אני מקשיב לחדשות, חרד עם כל החברה הישראלית ומתפלל לשלום כולנו, אזרחים וחיילים. קשה מאוד לחלץ אופטימיות במצב העניינים הזה. כבר הפסקנו לשיר לילדה הקטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה. אנו לא ממש מאמינים לגנרלים, שאומרים בביטחון שהם ימחו את חיזבאללה מעל פני האדמה. ההתפכחות של מזרח תיכון שורץ אויבים, שרואים אותנו כמטרה להשמדה, אינה מאפשרת לנו להזות ולשקוע בנאיביות של תנועת השלום, עליה חלם הרב הנזיר בימים שלפני הקמת המדינה. נכון, התורה מלאה בתקווה לשלום: "בקש שלום ורדפהו". חזונם של הנביאים מלא תקווה לשלום עולמי. הלב מלא ברכת שלום. אך השאיפה לחיים גוברת על חזון השלום. ההכרח לשמור על החיים מחייב אותנו לעמוד בכל האיתנות על משמר חיינו. בשלב זה הופכת המלחמה להיות למצווה: "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם". כמו בכל מעשה של הכרח, הוא לא יגונה.
אחת הדוגמאות למלחמה כזו כתובה בפרשת השבוע שלנו. היא מספרת באופן מפורט על אחת המלחמות המסובכות בתורה: המלחמה נגד מדיין - אותו עם שהצמיח את בלעם הנביא, שביקש לקלל את העם, ברך אותו והוביל את אויבי ישראל אל עבר נקודת התורפה של העם. בעצת בלעם באו בנות מואב וערערו את יסודות האחדות במחנה ישראל. על תוצאת עצת בלעם קראנו בפרשות הקודמות. כעת מצווה ה' את משה לפעול למיגור האויב הזה, שמבקש להמשיך ולכרסם בלב מחנה ישראל. הפסוק מתאר את פקודת ה' למלחמה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר".
עד לפרשת השבוע שלנו כבר עברנו כמה מלחמות - מלחמת עמלק, מלחמת סיחון ועוד. המלחמות נכפו עלינו ואנו פעלנו בתגובה ובעמידה נחושה כדי להציל את חיי העם. המלחמה שנמצאת בפרשתנו שונה מהמלחמות הללו. היוזמה ליציאה לא באה מהצד, השני אלא מצידנו. האל מצביע על האויב, מזהה את היעדים ונותן למשה את המשימה האחרונה לפני מותו: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים ואחר תאסף אל עמך". יש מציאות שבה אי-אפשר לעצום עיניים ולהתבשם מניחוח של שלום עולמי, כשהאויב מתחמש לך מתחת לאף. כל עוד מי שמבקש להכחיד אותך נמצא בביטחון, אתה לא תחיה בשלום. מלחמת מדיין היא הדוגמה לצורך להתעורר מחלומות מתוקים מלאי אשליה. משה לא יכול להשתחרר מתפקידו לפני השלמת המשימה הזו.
אני מתפלל שהמלחמה העכשווית לא תעלה בדמים מרובים, שנוכל להחזיר את השגרה לחיינו ואת החיילים לבתינו. אם יש מושג של "שעה יפה" למלחמה, הרי היא נגלית לעיניים בדמות הסולידאריות שמתעוררת תמיד בעיתות משבר. כל-כך הרבה איבה פנימית התעוררה בלב החברה הישראלית בשנה האחרונה. לא מצאנו את הנתיב שינחה אותנו לעצמנו. ושוב הגיע "צורר יהודים" שמאגד אותנו להבנה הפשוטה והראשונית של היותנו עם אחד, עם גורל אחד. שרק נעבור את המכשולים שלפנינו בשלום ונשכיל להשרות עוצמה של שלום גדול בתוכנו, שיקרין תעצומות של חוסן עד לבוא השלום העולמי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
