עדות אישית: נמלטתי מחיפה, ברחתי מתל-אביב

אני מודה שאני לוקאל פטריוט. תכונה מוזרה שמאפיינת את רוב תושבי חיפה - עיר שהתל-אביבים אוהבים בעיקר לצחוק עליה. אני אוהב את הים והנוף המרהיב של המפרץ ואת הטבע שהעיר טובלת בה ואפילו את זה שב-22:00 מכבים את האור והעיר הולכת לישון. האמת, שאלמלא נסראללה, ספק אם מישהו בתקשורת היה מגלה עניין בעיר שרוב התל-אביבים סבורים שצריכים להחתים דרכון כדי להגיע אליה.

הרקטה הראשונה תפסה אותי בדרך לעבודה. יום ראשון, 8:30 בערך ביציאה מהכרמלית. אני יודע שחבריי במרכז מגחכים עכשיו, אבל למיטב זכרוני זה הרבה יותר רכבת תחתית ממה שיהיה להם ב-20 השנה הקרובות.

בכל מקרה, משך הזמן שבו עברתי 100 מטרים מתחנת הכרמלית עד למקום העבודה שלי היו הזמן הארוך בחיי. אחרי שהייה של ארבע שעות במקלט בלי קליטה יצאנו והטלפונים צלצלו במקהלה. אמא הודיעה לי שאבא מחרפן אותה ושאם אני לא רוצה לבקר את שניהם בבית משוגעים אז "כדאי שתזיז את התחת שלך ותבוא לאסוף אותנו. אנחנו נוסעים למרכז".

המסר הופנם... בדרך, אבא ניסה לשכנע אותנו שאולי ניסע לקרובים בגדרה או למשפחה במושב ליד ירושלים. אני הודעתי לו שאם כבר להיות פליטים, אז בסטייל. גם אמא שלי הבהירה שיש לה קווים אדומים. רק אחותי הנבונה, כדרכה, לא אמרה דבר. מכיוון מושבו של אבי נשמעה קללה, אך מאז השתרר שקט במכונית לכמה דקות לפחות.

נקודת השבירה

שעה וחצי לאחר מכן מצאנו את עצמנו תקועים בפקקים בכניסה לתל-אביב. עוד חצי שעה של חיפוש חנייה ויורדים מהאוטו. אחרי המפגש המשפחתי המרגש, אני ואחותי השארנו את ההורים לריב אחד עם השני ויצאנו לבלות ביחד ולחוד. אם נתעלם מ-150 שקלים של הוצאות חנייה מצטברות, פגוש מרוסק מניסיונות להידחס בחניות שהרכב המשפחתי החיפאי לא מורגל אליהן, לחות נוראית ופיח שכל המפעלים הפטרוכימיים של חיפה יחדיו לא היו מצליחים לייצר, אז דווקא היה די נחמד.

הספקתי לצאת למועדונים, לשבת בבתי קפה, לעשות קניות, ללכת לים, לראות סרטים ולהזיל דמעה כשבמוזיאון תל-אביב נתנו לי הנחה בגלל שאני תושב הצפון. אפילו הספקתי לנסוע לירושלים הקדושה לנשום אוויר הרים צלול כיין. ובכל זאת, אחרי חמישה ימים התחיל להימאס לכולנו. כלומר לכולנו, חוץ מלאבא שלי... אולי חיפה היא פרובינציה אבל גם תל-אביב זה לא ממש ניו-יורק.

אחותי הצליחה לבצע מחטף מהיר מתחת לאפו של אבי ונסעה כבר ביום רביעי בצהריים עם חבר בחזרה אל התופת. נותרנו אני ואמא שלי לבד במערכה.

חוזרים עם שקיות שופינג

יום שישי, 8:00 בבוקר, אי שם במרכז הארץ. אבא עסוק בניסיונות שכנוע אחרונים שמוטב שנישאר במרכז. אני ואמא שלי בחזית אחידה לא נשברים, ואחרי חצי שעה אנחנו באוטו בחזרה הביתה לחיפה. כל הדרך צפונה אבא לא מפסיק לרטון. אני ואמא מתאפקים ולא משתפים פעולה. קצת לפני זכרון יעקב הוא סוף סוף משתתק. בצומת של מרכז חורב על הכרמל אבא מנסה שוב לדבר. הפעם הוא מנסה לשכנע אותנו שהעיר נטושה ושמוטב שנעזוב. כנראה שפינו אותם באוטובוסים, אחרת איך זה שאין מקום חנייה פנוי?

כשאני מוצא חנייה ומוריד את ההורים ליד הבית שלהם, אבא שואל בחרדה האם אני מתכוון להמשיך לביתי. אני משיב שכן. הוא לוחץ לי את היד בדרמטיות כאילו לא נתראה שוב לעולם. אני מחייך וממשיך לנסוע. אני מתקרב לבית וכבר בכניסה לרחוב מתרגש. בחדר המדרגות רואים את הנוף המרהיב של מפרץ חיפה. נכנס לדירה ומתחיל לארגן את שקיות השופינג העמוסות - תוצר של 5 ימי שעמום בעיר הגדולה. סוף סוף קצת שקט.

בסביבות הצהריים אחרי שהספקתי להרגיע את כל חברי שאני בחיים ולקשט את מכוניתי בסמלים לאומיים, נשמעת אזעקה. דווקא יש לי מקלט בבניין, אבל אפילו העכברושים מפחדים להיכנס אליו. אז אני נכנס למרחב ה"מוגן" בדירתי - חדר האמבטיה. ממלא את האמבטיה ומנסה להרגיע את ברווזון הפלסטיק שלי שלא יפחד ושזו סתם אזעקת שווא.

מהר מאוד הטלפונים מתחילים. אני מקבל דיווח ממקורות יודעי דבר, ששני טילים פגעו בשני בניינים שנמצאים מרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי. אבי מאיים לשים קץ לחייו אם אני לא אבוא. אז אני מתלבש, משקה את העציצים, בודק שהכל מסודר למקרה שטיל יפגע פגיעה ישירה בבית ואז, כל עם ישראל חלילה יראה בטלוויזיה איזה בלאגן יש לי בבית. 10 דקות אחר כך אני בבית ההורים, אבא בדיוק עולה מהמקלט. אין כמו בבית.