זה לא אסקפיזם
כשבצפון ובדרום הגזרות בוערות, בתיאטרון הקאמרי מעלים קומדיה חדשה. להמשיך או לא להמשיך? זאת השאלה. בקאמרי מצביעים לטובת נורמליזציה
בתזמון שהתברר כלא משהו עלה בתיאטרון הקאמרי עיבוד חדש ל"יתוש בראש", קומדיית מצבים מטורפת שכתב המחזאי הצרפתי ז'ורז' פיידו לפני מאה שנה בדיוק.
בקאמרי, מה לעשות, לא תיאמו את הבכורה עם חסאן נסראללה ונאלצים להודות שלא קל להצחיק את הקהל בימים שכאלה. אז איך ממשיכים בכל זאת לעשות תיאטרון כשהארץ בוערת? פשוט ממשיכים. "דווקא בתקופה כזו, שבה עם שלם פועל כמו מקהלה יוונית או קיבוץ עם טלוויזיה במעגל סגור, יש חשיבות יתרה לנשימה האינדיבידואלית ששמה את האדם במרכז", אומר עמרי ניצן, במאי ההצגה ומנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי. "כמו שאני מבין, יצאנו למלחמה הזו בכדי להבטיח את המשכם של החיים הנורמליים בישראל, כך שבמידה רבה קיומו של התיאטרון, שמשקף את הנורמליות, הוא חובתנו. אם ניסוג בנקודה הזו בגלל מצב הרוח המובן, הובסנו על ידי עצמנו".
ובכל זאת, להציג קומדיה בזמנים שכאלה זה בטח לא קל לשחקנים כמו גם לקהל.
"אנחנו חיים בארץ הזו ושותפים לפעימה הקולקטיבית. כולנו מחוברים לאותם רגשות, תחושות וחרדות. אני מאמין שדווקא כעת יש לקהל צורך לאמן את הריאות והסרעפת בצחוק, ומכאן חשיבותה של הקומדיה שמהותה נוגעת במצוקות אנושיות שמוכרות לכולנו".
היתה מחשבה לדחות במעט את יציאת ההצגה?
"זה מותרות לחשוב בצורה שכזו. יש לנו תפקיד למלא ואנחנו צריכים להמשיך בתפקידנו. אנחנו לא מציעים אסקפיזם של שעה וחצי אלא מפגישים את הקהל עם האנושי. אין כאן התעלמות מהמציאות שאופפת ומטרידה אותנו. אבל, אם תרשי לי להסתכן בחוסר טעם, מוטב פצצת צחוק בתל אביב מאשר פצצה בכל מקום אחר – זה נחוץ לקהל ובכך אני מכוון לקהל התל אביבי כמו גם למאות הפליטים שמגיעים למרכז מהצפון והדרום".
ניצן נזכר בתקופת השיא של האינתיפאדה השנייה במהלכה הציג התיאטרון מספר קומדיות במקביל. "גם אז, בתקופה שבה הפיגועים הכו בנו שוב ושוב, האולמות היו מלאים. אנשים באים לתיאטרון כי הם רוצים להיאחז בחיים", הוא אומר ומוסיף: "זה נכון שבשבוע שעבר כשהיתה התרעה ממוקדת על תל אביב היו מספר ביטולים אבל מעבר לזה הביקוש רב. אנשים רוצים הפוגה".
הקאמרי מלווה את ישראל משנת 1944, זה מוסד למוד מלחמות. ההתמודדות הפעם שונה?
"אני לא חושב. לכל מלחמה יש את האפיון שלה, אבל מצבים טראומטיים לא חסרים לנו. אני זוכר את הפיגוע בקו 5 כשהקאמרי שכן ברחוב דיזנגוף. התעקשנו על קיום הצגה באותו היום ואנשים הגיעו לתיאטרון. זו לא היתה התעקשות שנבעה מהתעלמות מהכאב והזעזוע אלא מתוך הכרזה חד משמעית הפגנתית שהחיים נמשכים. התיאטרון הוא חלק מהחיים ואין לנו את האופציה להפסיק".
איך זה מרגיש ברמה האישית?
"בלי להתנפח מדי לפעמים יש בזה אפילו תחושת שליחות. זה נשמע פומפוזי אבל אנחנו פה להזכיר את האדם, לשמור על הצלם ולשמר את השפיות. תיאטרון הוא לא אתנחתא קומית אלא נשימה, נקודת מפגש עם עצמנו".
