שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    שוכחים להטיל ספק

    ההתבטאויות האחרונות של ענקי רוח שונים בנושא הסכסוך באזורנו מעלות בדמיון טור צייתני של כבשים שמשמיעים במקהלה את מה שברור היה כי ישמיעו. לפעמים, כשהתותחים רועמים, המוזות מדברות שטויות

    פריצות דרך מדעיות, יוקרה אינטלקטואלית, פרסי נובל ומעמד של גיבורי תרבות כנראה לא יהוו לעולם מחסום בפני האיוולת האנושית. בעיצומה של המהומה הנוכחית בצפון ובדרום, תרמו ז'וזה סאראמאגו, הווארד זין, ארונדהאטי רוי, נעמי קליין ואחרים את שמותיהם למכתב הגינוי האוטומטי של נועם חומסקי. שווה לקרוא אותו במלואו כאן, ואחר כך למצוא את מקורותיו הקרובים בטענות שהעלה חומסקי בראיון ל"Democracy Now", כדי לראות כיצד מסתדרים ענקי רוח בטור צייתני של כבשים פועות ומשמיעים במקהלה את מה שברור היה כי ישמיעו, וטוב שיש בעולם החופשי אנשים שטילים מעופפים ותותחים רועמים לא מבלבלים אותם כלל, והם נצמדים באדיקות לז'רגון ניאו-מרקסיסטי מרוכך (לתועלת ההמונים הנבערים), ומשרטטים שוב בבירור את תמונת עולמם החדה, הממוקדת, השחורה-לבנה.

     

    לפעמים אני מקנאה ביכולת הזאת. דווקא מנקודת מבטו של אדם מתלבט מן השמאל היא נראית מפתה במיוחד בקיצוניות שלה, בפטור שהיא מעניקה לעצמה מבחינה חוזרת של הנחות היסוד, בדבקות בניתוח אחד שמתאים כמו כפפה כירורגית לכל מצב. אבל אז אני קוראת שוב, ויודעת שבעולם המלים ההוא, כל התכתשות אלימה מתפרשת בעקביות כאינצידנט נוסף ביחסי-דיכוי בזירה שבה תמיד יש קורבן אבסולוטי, תמים לחלוטין, הניצב מבוהל מול רשע אבסולוטי. הרשעים הם תמיד ארצות הברית וישראל. מי שמזוהה כקורבן מקבל הכשר מיידי לכל מעשיו ומחדליו בעבר ובהווה. כשהמעשים והמחדלים הללו באמת קשים לעיכול מבחינה מוסרית, כשהם מעשי טרור, אפשר פשוט להתעלם מהם או להעביר אותם במכבסת הז'רגון, ממנה ייצאו צחים כשלג. שתי דוגמאות מן הזמן האחרון, ונתחיל בזו הרחוקה יותר מגבול הצפון ומסערת הרגשות סביבו : חומסקי טוען שאחד האמצעים לפתרון משבר הגרעין האיראני הוא הפסקת "האיומים האמינים מאוד" של ארצות הברית וישראל כלפי איראן, כיוון שאותם איומים ממש מאלצים את איראן לפתח נשק גרעיני כאמצעי הרתעה. איומי ההשמדה שאיראן משגרת כלפי ישראל, לעומת זאת, נפקדים לחלוטין מתמונת העולם המסודרת שבמרכזה ניצב הקורבן האיראני.

     

    ועכשיו נתקרב אל הגבול, מעברו השני: באביב האחרון ערך חומסקי ביקור אהדה אצל הקורבנות המדוכאים מטעם החיזבאללה. הללו, צריך לזכור, לא היו נתונים באותה עת לעולו של כיבוש ציוני מדכא אלא התנהלו כמפלגה פוליטית עם צבא פרטי במדינה ריבונית שהרשתה להם להתנהל כך אפילו כשהאו"ם סבר שאסור, אבל חומסקי עדיין מאמין כי נסראללה ועושי דברו הם לוחמי חירות, כי הם צריכים להמשיך ולהתחמש כדי להדוף מתקפות ישראליות, וכי הטרוריסטים האמיתיים הם ארצות הברית וגרורתה הצבאית, ישראל – זו שמטפחת תוכניות מגירה סודיות לג'נוסייד של האומה הפלסטינית.

     

    אפילו מרטין היידגר היה חבר במפלגה הנאצית

     

    זוהי תמונת העולם, אין בה סדק אחד, אין בה מקום לכלי העבודה החיוני ביותר של האינטלקטואל: היכולת להטיל ספק בתיזות שלו-עצמו. כדי לא להטיל ספק חלילה, נחוצה ראייה סלקטיבית. מה יעשה מי שלא מצליח לראות כך, מי שיודע כי הכיבוש הוא באמת עוול נורא והטרור גם הוא עוול נורא?

     

    בדברי ימי הרעיונות בעידן המודרני, יש לחומסקי שותפים לא מעטים ללהט ולנחישות, והם מגיעים מכיוונים שונים. אפשר להתחיל בז'אן פול סארטר ובתמיכתו בחמר רוז', לוחמי החירות הקמבודיים שרצחו בערך שני מיליון אזרחים מבני עמם. נמשיך, אולי, במישל פוקו שהתייצב במלוא שיעור קומתו ההגותית לצידם של האייטולות באיראן בפרוץ המהפכה שם. מנגד, תמיד אפשר לשלוף את כרטיס החבר של הפילוסוף מרטין היידגר במפלגה הנאצית. מספרו, לחובבי הטריוויה שביניכם, היה 312589. אולי נזכיר באותה הזדמנות את התעקשותו של הסופר וזוכה פרס נובל, קנוט המסון, לתמוך בהיטלר, את הפער העצום בין התבונה השירית של עזרא פאונד להערצת הפשיזם שלו – ונסתפק בזה, בלי לנפנף ברשימה ארוכה של הוגים ויוצרים שהיו מאוהבים בסטאלין, או במאו טסה דונג, או בבריונים שכונתיים קטנים יותר, חמושים באידאולוגיות טוטליטריות ובתחושת צדק עילאית, שהבליחו פה ושם בהיסטוריה של המאה העשרים.

     

    הכול מסתכם ברעש תקשורתי

     

    התהודה הציבורית לה זוכים אנשי רוח שמשמיעים קולות פוליטיים כאלה או אחרים מגיעה אף היא ממחוזות האיוולת האנושית. בזמנים של אי ודאות ומבוכה, גם אנשים חושבים בעולם המערבי מייחלים לפרשנים בלתי תלויים של המציאות, ומוצאים אותם בתפיסה הרומנטית שסופרים, משוררים ותיאורטיקנים בתחום הרוח ניחנו לא רק ביכולת לייצר עולמות בדיוניים או אפשריים במלים, אלא גם ביכולת עילאית לתרגם את כשרונותיהם לתחום החשיבה הגיאו-פוליטית. בעוד שבעולם העתיק נביאים דיברו שירה, דיירי העולם העדכני מחפשים את נביאיהם המדיניים אצל משוררים, סופרים ואנשי רוח. אלה מצידם מאמינים בלב שלם כי אכן בורכו לא רק ביכולת ניתוח מבריקה של הכל מכל, אלא גם בנבואה עצמה. וכך, מסכסוך למהומה, מהתכתשות למלחמה, ישמיעו אזהרות והתרעות ונבואות זעם. האפקטיביות של אלה בעולם האמיתי תסתכם ברעש תקשורתי, שהוא – בעולמו של השמאל הרדיקלי – כמעט חזות הכל.

     

    ומה יעשה בימים האלה מי שמסרב לדבר בז'רגון, אבל גם מסרב לצעוק "אנטישמים"? לא צריך לגייס כוחות נפש מיוחדים כדי להתעלם (ולהמשיך לנקות את המקלט ליד הבית), וגם לא צריך לבזבז משאבים נפשיים על זעם וקריאות לחרם. כשהמהומה תסתיים, אשוב לקרוא את "על הפיקחון" של סאראמאגו, שהוא ספר נפלא על אפשרויות הפאשיזם הטמונות דווקא בלב הדמוקרטיה המערבית. כמו בסיבוב הגינויים הקודם, כשסאראמאגו בחר להשוות את מעשיה של ישראל בשטחים למעשי הנאצים, התשובה ההגיונית ההולמת לגינויים כאלה מצויה בידיעה שיוצרים שבוראים עולמות בדיוניים משכנעים מאוד, אינם יודעים בהכרח מהו טיבו של העולם האמיתי, ועד כמה רבים ומורכבים הם גווניו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חומסקי. מכתב גינוי אוטומטי
    צילום: איי אף פי
    צילום: מיכאל קרמר
    סאראמאגו. אשוב לקרוא את ספרו
    צילום: מיכאל קרמר
    לאתר ההטבות
    מומלצים