שתף קטע נבחר

וכיתתו חביותם לתופים

מוזיקאים באיי טרינידד-טובגו הופכים חביות דלק ושמנים לתופים. לעובי הפלדה ולטיב החומר שאוחסן בחבית יש השפעה מכרעת על הצליל

אלפי המתופפים שהגיעו כדי לעודד את נבחרת טרינידד-טובגו, שהגיעה למשחקים בגרמניה אחרי ניצחון על נבחרת בחריין, הם אטרקציה צבעונית שמצטלמת נהדר, ואם ישתרבב לתמונה סמלם המסחרי של יצרני התופים, לא נורא - אף שבוודאי היה עדיף לו היו משלמים על החשיפה, כמו כל שאר המפרסמים במונדיאל. במפתיע, דווקא לבעלי הסמל - חברת הדלק והשמנים שֶל, הצפויה לקבל פרסום חינם בשווי מיליוני דולרים - יש בעיה קטנה.

 

תזמורות התופים נחשבות לסמל התרבותי המפורסם ביותר של איי טרינידד-טובגו, אבל למעשה הן אינן כוללת שום תוף. הכלים שעליהם מקישים הנגנים עשויים מחביות חתוכות של דלק ושמנים, ששמותיהם האנגליים - Oil Drums או Steel Drums - הם האחראים לתפישה המוטעית שמדובר בתופים. כמה אלפים מהנגנים שיגיעו למונדיאל יקישו על חביות משומשות מתוצרת שֶל, הנחשבות לבעלות הצליל הטוב ביותר. בטרינידד מגיע מחירן למאות דולרים, והחביות שיוצרו בין השנים 1946 ו-1967 נחשבות לסטרדיווריוס של האיים. הסוג הנחשק ביותר הוא חבית אדומה המכילה 55 גלון של חומר סיכה לטרקטורים.

 

אבל בשֶל לא מתלהבים מפרסום החינם במונדיאל, כי הוא מהווה עבירה על תקנות החברה. "אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות בעניין," אומר לסוכנות הידיעות "בלומברג" גרארד מיטשל, מנהל סניף שֶל בטרינידד. ויליאם רוזדייל, האחראי לייצור 42 אלף חביות בשנה בסניף בטרינידד, מסביר שהוא חייב להיפטר מהחביות המשומשות ולא לתת להן להגיע לשוק השחור של המוזיקאים. "תקנות הבריאות והבטיחות שלנו לא מרשות לעשות בהן שום שימוש אחר חוץ מאחסון מוצרים של החברה," הוא אומר.

 

הזמנים השתנו

 

לא תמיד זה היה כך. לפני 60 שנה, שֶל היתה הגורם העיקרי שתמך והשקיע בנגני תזמורות התופים בטרינידד. המצאת ה-Steel drum הראשון, בשנת 1946, מיוחסת לאלי מאנט, צעיר שהתגורר בסמוך לבירת טרינידד, פורט אוף ספיין. בשנת 1951, אחרי גנבות בלתי פוסקות של חביות ממחסני החברה, החליט אחד ממנהליה לשלם למאנט משכורת (2,000 דולר בחודש) כדי שהוא וחבריו יפסיקו לפרוץ למחסנים. מאנט עבד בחברה כמנהל מכירות עד שנת 1967, והקים תחת חסותה תזמורת מתופפים שניגנה, כמובן, רק על החביות האיכותיות ביותר ונקראה The Shell Invaders.

 

"היינו עבריינים צעירים עד ששֶל התחילה להתעניין בנו ובמוזיקה שלנו," אומר היום מאנט (80), פרופסור למוזיקה באוניברסיטת מורגנטאון בווירג'יניה המערבית, ארצות-הברית, ויצרן תופי פלדה מהולל. שֶל חילקה באותה תקופה מלגות לנגנים צעירים ושלחה אותם ללימודים בחו"ל, אבל זאת לא היתה הפעם הראשונה שתזמורות התופים השפיעו לטובה על מעמדם הסוציו-אקונומי של הנגנים.

 

ההיסטוריה של תופי הפלדה מתחילה במאה ה-19, כשהבריטים שלטו בטרינידד. באותה תקופה התרחשו באי קרבות רחוב רבים בין חבורות יריבות, שהשתמשו בתופי-יד בעלי כיסוי עור מתוח לכינוס הלוחמים. לכל קבוצה היו מקצבים משלה, וחבריה היו צועדים בשכונות וקוראים לקרב. הבריטים, שחששו מהתחזקות החבורות, הוציאו את התופים הללו אל מחוץ לחוק בשנת 1886, והטרינידדים עברו למקלות במבוק, שנקראו במבו טמבו (tambeau = תוף בצרפתית). הלוחמים היו צועדים בשכונה עם המקלות וחובטים בהם באדמה במקצבים המוכרים. בתוך המקלות הוטמנו סכינים ארוכות, שנשלפו בשלב הנכון.

 

חלקי מכוניות, פחים ועוד

 

כשהבריטים הוציאו גם את מקלות הבמבוק אל מחוץ לחוק, הטרינידדים עברו למתכות: חלקי מכוניות, מכסים של פחים, חביות נפט ריקות ועוד. חבורות הרחוב התאגדו לתזמורות שנקראו "איירון בנד" וניגנו מקצבים בלבד, ללא מלודיות. בסוף שנות השלושים השאיל וינסטון סיימון, אז ילד בן תשע, את מכסה החבית שעליו ניגן באחת התזמורות לנגן אחר, וכשחזר לקחת אותו גילה שיש בו שקע. בניסיון ליישר את הפלדה הוא גילה שהקשה על מקומות שונים בשקע מפיקה ארבעה טונים שונים. ידידו הטוב אלי מאנט היה הראשון שהפך את הקימור במכסה החבית לקַעַר, ונתן ל"תוף" את צורתו הנוכחית. רבים מחברי הכנופיות החלו לייצר לעצמם חביות שניגנו צלילים שונים, וכך נוצרו תזמורות שהחלו להתחרות זו בזו במסגרת הקרנבל הגדול של טרינידד. קרבות הרחוב נזנחו והפכו ליריבות מוזיקלית, אמנם עזה אבל פחות מסוכנת. תמיכתה של שֶל בפעילות המוזיקלית היתה אחד הגורמים למיתון באלימות באיים.

 

לשֶל דווקא יש סיבה טובה למנוע דליפת חביות לשוק השחור. מלקולם ויקס (65), נגן שנשלח בצעירותו לאוניברסיטה על חשבון שֶל והוסמך ככימאי, מספר שתהליך בניית הכלי כולל שרפה של כל מה שנדבק לחביות מבפנים. "זה היה מסוכן וכולנו שאפנו הרבה אדים רעילים," הוא אומר, "אבל לחומר שאוחסן בחבית היתה השפעה מכריעה על הצליל שלה." מאנט אומר שאיש אינו יודע מה סוד הצליל הייחודי של חביות 55 הגלון. "פעם הכנתי תוף מחבית שהכילה קודם בושם, והיה לה צליל שונה לגמרי," הוא מספר. סיירה ג'וזף, כימאי במעבדות שֶל בטרינידד, אומר שככל שהשמן שאוחסן בחביות היה קל יותר, כך הצליל שהיא מפיקה גבוה יותר. הגורם החשוב ביותר, אומר ג'וזף, הוא עובי הפלדה. שֶל, בניגוד לחברות דלק אחרות שניסו לחסוך בעלויות ולהשתמש ביריעות פלדה דקות יותר, שומרת על עובי קבוע של 0.95 מ"מ מתחילת המאה ה-20.

 

"אני יודע שאנחנו מייצרים את החביות המוזיקליות הטובות בעולם," אומר ויליאם רוזדייל, האיש שאמור לוודא שהחביות המשומשות יחזרו למחסני החברה. למרות כישלונו החלקי באכיפת תקנות הבטיחות, קשה להניח שהוא יינזף. אחרי הכל, מיליארד איש שיצפו בלוגו הצדפה של החברה במונדיאל שווים הרבה יותר מכמה סעיפים שוליים בתקנון.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רויטרס
הפכו את החביות לתופים
צילום: רויטרס
מומלצים