סופגים בשביל אירופה - וממנה
להכרעה בלבנון תהיה השפעה אדירה על המערכה הגלובלית נגד האיסלאם הרדיקלי, אבל התקשורת הזרה עוינת את ישראל כמו בראשית האינתיפאדה. משרד הסברה הוא צו השעה
מלחמותיה של ישראל בדרום ובצפון אינן חלק ממאבקה בשאיפות הפלסטיניות להקמת מדינה. הן גם אינן חלק מלחימה בארגונים פוליטיים בעלי אג'נדה לאומית. אנו נלחמים כיום בשתי תנועות דתיות פנטיות, המהוות חלק ממערך האיסלאם הרדיקלי הקיים בכל מדינות ערב והאיסלאם וגם במערב - מאוסטרליה ועד ארצות-הברית דרך אירופה - מערך הכולל את האחים המוסלמים ותנועות הלווין שלהם ברחבי העולם הערבי והתנועות הג'יהאדיסטיות באסיה ובאפריקה ולצידן אל-קאעידה והקבוצות המתארגנות ביבשת אירופה מקרב המיעוטים המוסלמים.
בשתי חזיתות עומדת ישראל מול תנועות פנטיות, שמבקשות לחסלה ומוכנות להקריב רבות לשם כך - הן במשאבים אנושיים והן במשאבים חומריים. הן החמאס והן חיזבאללה קצרו הצלחות גדולות בתקופה האחרונה - זה בהשתלטות על הרשות הפלסטינית בדרך דמוקרטית, באמצעות מנגנון הדעווה, וזה בהתחפרות והצטיידות באלפי טילים בסיוע איראן וסוריה תחת אפנו, ובעוד הלבנונים מחרישים ונותנים לארצם להיהרס. אין זו מלחמה רגילה עם מטרות פוליטיות מוגדרות: שתי התנועות נלחמות למען האל ולמען אינטרסים ארציים יותר, של איראן. הן ערות לכך שכל ארגוני האיסלאם הרדיקלי מתבוננים אליהן בציפייה שתצאנה בכבוד מהעימות ותשפלנה את ישראל. ניצחון קטן של חיזבאללה וחמאס פירושו ניצחון גדול ומתן עידוד לכל הקבוצות הפנטיות שאיתן מתמודדות אירופה וארצות-הברית. אם תגבר ישראל, קרי: תביא לסילוקו של חמאס מן הממשלה הפלסטינית ולפריסת צבא לבנון באזורי הדרום, תוך פירוק נשקו של חיזבאללה - יהיה זה הישג חשוב למערב בעימות עם האיסלאם הרדיקלי.
רבים יאמרו שאל לה לישראל להיות בא כוחו של המערב ולהקריב את בניה וכלכלתה במלחמה שאירופה ואמריקה צריכות לנהל. אלא שהמציאות הגיאוגרפית וההיסטורית מיקמה את ישראל בקו החזית הקדמי, והיא אינה יכולה להימלט מהסובב אותה. אבל כאן, בקשר שבין מלחמות ישראל בתנועות האיסלאם הקיצוני לבין העימות הגלובלי יותר, נוצר מצב אבסורדי: ישראל אינה זוכה לתמיכה ברורה ונלהבת באירופה, לה היא זכאית כמי שמנהלת מאבק דמים יקר, לפחות בחלקו - למען האינטרס שלהן. אמנם, ראשי ממשלות באירופה מטילים בדרך כלל את האחריות לפתיחת המערכה הנוכחית על חמאס וחיזבאללה, שחדרו לישראל גופא וחטפו חיילים. אך כולם ללא יוצא מן הכלל מאשימים את ישראל ב"תגובה בלתי פרופורציונלית", הן ברצועת עזה ובמיוחד כלפי לבנון.
הסימפתיה כולה מופנית ללבנון. משם - לא מיישובי הצפון המופגזים בישראל - מגיע הרוב המכריע של התמונות והדיווחים באמצעי התקשורת, כאשר השידור עצמו מופק תחת הכוונת נציגי חיזבאללה. בארצות רבות באירופה כבר התקיימו הפגנות ביוזמת ארגונים מוסלמיים, שהפכו לבעלי השפעה ביבשת, בשיתוף עם השמאל הקיצוני ולפעמים גם המתון. מנגד, לחץ כבד מופעל על עיתונאים יהודים, לבל יסקרו את העימות באופן אוהד לישראל. גם האו"ם מצידו ממשיך בדרכו המסורתית: המזכ"ל מסרב לגנות במפורש את חיזבאללה, ושליחיו מאשימים את ישראל בהפרה של המשפט הבינלאומי ובאחריות לאסון הומניטרי. ניתן בהחלט לומר שאנו חוזרים במהירות לימי האינתיפאדה, שבמהלכם הייתה ישראל למבודדת וכמעט מנודה.
בתנאים הקשים הללו, שוב נדמה שלא למדנו מאומה בכל הנוגע לזירה התקשורתית וללוחמה הפסיכולוגית. פעם נוספת השארנו את היוזמה ואת הזירה לנסראללה ולידידיו במדינות ערב ובאירופה. כולנו היינו רוצים להגיב על דברי הרהב שלו, להציג את הדברים כפי שאנו רואים אותם, לפתוח בדיאלוג עם אזרחי ארצות ערב ולהסביר להם את עמדתנו. היינו רוצים להראות להם ולאירופים מהי מהות הסכסוך, להפריך את השקרים. אלא שאין לנו כלי כלשהו לצורך זה, לא משרד הסברה שיעצב אסטרטגיה ולא ערוץ טלוויזיה לוויני בשפה הערבית והאנגלית.
צה"ל ינצח במערכה, אך ברור שניצחונו יטושטש על-ידי התעמולה הערבית השקרית והמעוותת אך מקובלת באירופה, באין שום קול ישראלי הבא לשים את הדברים כהווייתם. הראיונות שכמה משרינו מעניקים לכלי התקשורת הבינלאומיים אינם אלא טיפה בים של שנאה, ואינם משנים את המשוואה. גם דוברי משרד החוץ, המתראיינים לערוצי הטלוויזיה הערביים, אינם מסוגלים להשפיע בהיעדר אסטרטגיה גלובלית, והם משמשים כאליבי לערוצים המשדרים מישראל וממשיכים להסית נגדה. הקמת משרד הסברה, שיתווה אסטרטגיה כוללת, היא צו השעה להגברת סיכויינו לנצח במערכה הנוכחית, שיש בה הרבה מן התדמית והפסיכולוגיה. את ערוץ 33, למשל, יש להפוך ללא דיחוי לערוץ הסברה ישראלי, שישדר 24 שעות לשכנינו ולאירופה.
צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים ובשבדיה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
