שתף קטע נבחר

תנו לפרשנינו לנצח

מותר וראוי להציג שאלות קשות, אבל אסור לדרוש מהצבא שיעמוד בדד-ליין העיתונאי האוטומטי

הנה כמה פליטות אוטומטיות שהשתחררו במלחמה הזאת ממש שעות אחדות אחרי שהחלה, אולי ימים: צה"ל הופתע, חיזבאללה מצליח, תגובת ישראל לא פרופורציונאלית, חיל-האוויר הורס את לבנון, חיזבאללה לא נפגע, נסראללה מחזיק מעמד, נסראללה משפיל את צה"ל, כמה עשרות לוחמי חיזבאללה מצליחים לשגע מדינה שלמה.

 

קבוצת קולנוענים ישראלים כותבת מכתב לחבריהם בלבנון ומגנה את מדינת ישראל. סופרים ואנשי רוח מותחים ביקורת על מהלכי ישראל, קבוצת נשים מפגינה נגד המלחמה. כתב צבאי בכיר יושב באולפן ומזרז את מפקדי צה"ל לסיים ולחסל את חיזבאללה, "לרכז כוחות גדולים יותר ולהיכנס באגרוף" וכך, במקום לדווח, הופכים כתבים מסוימים לרמטכ"לים במינוי עצמי.

 

מלחמה בעורף אינה דומה למלחמה בחזית. לוח הזמנים שונה, המוטיבציה שונה, הפרשנות לכל אירוע קטן שונה, השפה שונה והצליל שונה. בעורף מדברים מתנגדי המלחמה עם עצמם ועם אמונותיהם מהעבר. שום דבר לא ישנה את האוטומטיות של התגובה נגד המלחמה, כל מלחמה. גם אם מיליון אזרחים יושבים שבועיים במקלט ואלפי קטיושות נוחתות על ראשיהם, הורגות ופוצעות חפים מפשע. אז "שום דבר לא מצדיק תגובה כזאת...", יאמרו להם הקולנוענים האוטומטיים מצפון תל-אביב. באמת? שום דבר?

 

ואם יחידה צבאית נדרשת לכבוש הר מבוצר ובו עשרות לוחמי חיזבאללה מחופרים ומצוידים במיטב הנשק הסובייטי, הדד-ליין העיתונאי האוטומטי לא ייתן למפקדים את הזמן הנדרש לפעולה עם מינימום נפגעים, כי לעיתונות בעורף יש ציפיות (כמעט אוטומטיות). "מי היה מאמין", כותב יואל מרקוס, "שצה"ל הערוך למלחמות גדולות...אינו מצליח לעצור את ירי הטילים". כאילו שהמלחמה היא עניין של תדמיות וסטריאוטיפים, ולא מצב מורכב שבו צריך צה"ל (הגדול או הקטן) למצוא אלפי קטיושות בין השיחים והבתים במרחב לבנון.

 

הצבא האמריקני, צבא המעצמה הגדולה בעולם, לא הצליח לאתר את משגרי הסקאדים בעיראק, ובמשך חודש ימים שהו אזרחי ישראל במקלטים וחדרים אטומים. שכחתם? וזה קרה במדבר, ולא בארץ הררית מיוערת ובה שטחים בנויים צפופים עם מסתורים שהוכנו שנים. "איך קרה", מופתע מרקוס, "שאחרי הודעת צה"ל שהטלוויזיה של חיזבאללה הופצצה, מופיע בה חסן נסראללה בריא ושלם?". אפשר היה להתגלגל מצחוק אם זה לא היה עצוב. נסראללה ממש מחכה באולפנים הידועים להפצצות חיל-האוויר. הציפייה למלחמת אינסטנט, קלה, מהירה, ללא אבדות, שבה האויב מחוסל כמו במשחקי מחשב דיגיטאליים, היא מופרכת וחסרת אחריות.

 

אי עמידה בציפיות של הפרשנים (בהם גם כאלה שמכירים את המלחמה רק ממסך הטלוויזיה) מיד יוליד ביטויים חריפים, עוקצנות, סרקזם והבנה לשפת הלגלוג של נסראללה. כי מלחמה גומרים מהר. כמו סקס ישראלי, צריכים החבר'ה לרוץ לספר. ואם נפגעים חיילים או חלילה נהרגים בקרב, או-הו, תדהמה בברנז'ה, מה?! נהרגים חיילים שלנו בקרבות? ומיד מקבלת המציאות את צבעו של "יום קרב קשה". כיצד מכנים את קרב החרמון במלחמת יום הכיפורים? או את קרב החווה הסינית? האם נותרו עוד מילים בשפה העברית לתיאורי הקרבות בימים אלה? ואם צה"ל (כולו, לא פחות) הופתע מטיל אחד על סטי"ל אחד, כיצד מכנים את מחדל מלחמת יום-הכיפורים, שבו באמת הופתע צה"ל כולו?

 

ונסראללה? המיתולוגיה הישראלית של מנהיג חיזבאללה נכתבת יום-יום ללא לאות וללא בושה. כל חיוך ציני, כל נאום, כל איום זוכה להשתחוות אפיים ארצה. הוא אמין, הוא חמקן, הוא מבטיח ומקיים, הוא גדול, הוא ענק, הוא כוכב נולד. פשוט להקיא.

 

בחינת מטרות המלחמה היא דבר ראוי ונדרש במלחמה, ואין לתת לדרג המדיני לחמוק ממנו לרגע. שאלות על פעולות צבאיות שנכשלו הן חשובות, וניתוח מהלכים צבאיים בעת לחימה אף הוא חלק מחובת התקשורת. אבל דרבון המפקדים והחיילים ללוח זמנים כזה, שיספק את ציפיות התקשורת ולא את המבצע הצבאי - הינו דבר פסול. הצגת המלחמה לציבור כאירוע שבו מספיק להציב את כלי המשחק על נייר העיתון והמלחמה מסתיימת, זו הצגה מטעה ובלתי הגונה כלפי הלוחמים. גם אם המודיעין יספק את כל מאווייו של בעל חליפה באולפן, מישהו הרי צריך להגיע אל אותה קטיושה הפורחת לפלא מתחת לסלע.

 

כן, מלחמה בעורף לא דומה למלחמה בחזית. אבל על דבר אחד יכולים בעורף לסמוך: חוש הצדק והאמון במטרות המלחמה הם הדברים הרגישים ביותר אצל הלוחמים בחזית. קודם כל אצלם. ואם מישהו יזייף כלפיהם, ישקר אותם או ישתמש בחייהם שלא להגנה על חיי אזרחי ישראל, הם יפתחו את הפה מיד ולא יחכו לדד-ליין העיתונאי.

 

סגן-אלוף (מיל') איתי לנדסברג, מיוזמי פורום מג"דים, מח"טים וטייסים

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים