שלום עכשיו? אולי אחר כך
מה חושבים בשמאל על המלחמה בלבנון? ב"שלום עכשיו" לא ממהרים להצטרף להפגנות. "לא כל שימוש בצבא הוא פשע. אין כאן כיבוש", אומר מזכ"ל התנועה ששרויה במחלוקת סביב הפעילות. ובגזרת הפוליטקאים נשמרת השתיקה - לכולם, כולל אהוד ברק, יש מה לומר אך איש לא עושה זאת בפומבי. בינתיים
במוצאי שבת, לפני כשבוע, דאג מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, להרים טלפון. הוא ראה בטלויזיה את אלפי מפגיני השמאל שיצוא לרחובות תל אביב נגד המלחמה בלבנון, והוא היה מוטרד. שמע, הוא אמר, אני רוצה להבהיר באופן חד משמעי ששלום עכשיו לא בתמונה בכל הנוגע להפגנה הזאת. אנחנו חושבים שזה לא נכון עכשיו להפגין. זה פוגע במדינה. אנחנו מותקפים, וזה לא זמן טוב. מי שמפגין, מחזק את החיזבאללה.
קשה להאמין, אבל זה באמת היה אופנהיימר, האיש שהאירגון שבראשו הוא עומד מוצא בימים בתיקונם אינספור סיבות להפגנות, נגד כמעט כל דבר. אך בימים אלה שלום עכשיו חצויה. ואם אין קונצנזוס, אז יושבים בשקט. ביום שני האחרון התכנסה מזכירות שלום עכשיו כדי לדון בעמדת האירגון. בישיבה לא כולם תמכו באופנהיימר ובעמדותיו, אולם בסופו של דבר, הוחלט להמתין, בגלל חוסר קונצנזוס.
"האינסטינקט של כל שמאלן כשהוא רואה מטוס זה להתנגד", אומר אופנהיימר. "אף אחד לא רוצה שנכנס חזרה ללבנון, אז אנחנו ממתינים. בשלב הנוכחי, בכאב לב, ההחלטה היתה להישאר בצד ולא לעשות שום דבר".
"אסור להתבלבל", מוסיף אופנהיימר, שתומך לפי שעה בפעולה בלבנון. "לא כל פעם שישראל משתמשת בצבא זה פשע מלחמה. אין פה מהלך של כיבוש. אם הממשלה תגיע למצב שלא רואים את הסוף, והולכים להקים רצועת ביטחון ולתקוע שם חיילים, נצטרך לצאת לפעולה ואני אהיה הראשון לצאת. אבל זה לא המצב כרגע. יש לישראל את הזכות להגן על עצמה אם היא מותקפת".
ברק לא יודע את נפשו
לא עכשיו, צועקים וזועקים (עדיין) הגנרלים בדימוס, הפוליטיקאים בגרוש והשרים שלא יודעים הרבה על מה שקורה. בשבוע השלישי של המלחמה גיבורי השתיקה ממשיכים להיזהר בכבודם של המנהיגים והמפקדים שהובילו אותנו עד הלום, אך דואגים לכסת"ח את עצמם לדעת. אנחנו מאוד מאוד מודאגים, הם אומרים, ואנחנו גם לא ממש יודעים מה קורה, אבל עכשיו זה לא הזמן לבקר את הרמטכ"ל את אלופיו ואת שאר המפקדים בשטח. עכשיו זה לא הזמן לשאול את אהוד אולמרט ואת עמיר פרץ לאן בעצם הם מובילים מדינה שלמה, מה המטרה ומי ישלם על כל זה בסוף. עכשיו זה גם לא הזמן לתהות איך וכיצד נהרגים כל כך הרבה חיילים של הצבא הטוב במזרח התיכון בלחימה מול חבורת מחבלים. לא, עכשיו צריך שקט. שקט, יורים. שקט, נהרגים.
לפני שבועיים נכתב כאן על הביקורת החרישית שמושמעת בחוגים הפוליטיים נגד הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר - על השאלות שמעלים אישי ציבור מוכרים ביותר, ועל ההבטחה שלהם לפתוח את פיהם מיד כשהכל יסתיים. בינתיים, במקום שהדברים יסתיימו, הם רק הולכים ומסתבכים. והם, הפוליטיקאים, עדיין בשקט. זה נכון שהם מברברים את עצמם לדעת בערוצי טלויזיה בארץ ובחו"ל, מגנים בחירוף נפש על תדמיתה הסדוקה של המדינה ברחבי עולם, אך פה, בבית, הם שותקים, מגבים ברוח וצלצולים את הממשלה ואת העומד בראשה.
קחו למשל את אהוד ברק, ראש ממשלה לשעבר, שר ביטחון, אדריכל היציאה מלבנון. שמו מוזכר שוב ושוב בנשימה עם ההבלגה מול החיזבאללה לאחר שנחטפו שלושה חיילים זמן קצר לאחר היציאה מלבנון. ברק גם מוזכר יחד עם שמעון פרס ועם בנימין נתניהו בבורסת השמות החמים בתקשורת העולמית. בקיצור, שמו מוזכר המון. אבל האם מישהו בישראל ראה את אהוד ברק, מישהו שמע אותו? האם מישהו הצליח להושיב אותו על כסא, לשלוף פנקס ועט ולראיין אותו? בעברית? לעיתון ישראלי?
לא. ברק שומר על שתיקה. זה לא זמן טוב בשבילו להתראיין אומרים בסביבתו, ודוחים בנימוס הצעות לראיינו. הוא אומנם התראיין פעם או פעמיים בטלויזיה בתחילת הלחימה בצפון, אך שם זה נגמר. מאז הוא ממלא פיו מים, מסרב לענות על שאלות. הוא מסרב להסביר האם הוא באמת מאמין במה שהוא אומר בערוצים הזרים. הוא מסרב לומר האם הוא חושב שההחלטה לצאת למלחמה לאחר חטיפת שני החיילים היתה נכונה או טעות טראגית שעוד נשלם עליה מחיר כבד ויקר. למען הסר ספק, נציין כי ynet פנה לברק כמה וכמה פעמים, בבקשה לראיינו. מערכת ynet אף הציעה לו להשתתף בפורום חי עם גולשים. גם הצעה זו נדחתה על הסף.
זה לא שאין לו עמדה ואין לו דעה. דעתו של ברק מגובשת היטב. למרות שהוא לא רוצה שתדעו אותה בימים אלה, ראש הממשלה לשעבר חושב שההחלטה של אולמרט ופרץ לשבור את מדיניות ההבלגה של שרון ושלו עצמו מול החיזבאללה היתה טעות לא קטנה. כראש ממשלה, ברק חשב כי ישראל מספיק חזקה כדי להבליג. הוא חשב שהעוצמה האדירה של צה"ל גדולה מספיק כדי לבלוע בשקט ולא להדליק את המזרח התיכון. גם אחר כך הוא חשב את אותם הדברים, שיבח את שרון על שאינו נחפז להרפתקאה בדרום לבנון.
כעת, הוא חושב את אותם הדברים בדיוק. הוא מסתכל על ההתנהלות של הדרג המדיני ולא יודע את נפשו. הוא לא יאמר לאף אחד מילה, לא בפומבי, אבל הוא חושב שפרץ ואולמרט טועים. בגדול. הוא חושב שהם לא היו צריכים לעשות שריר כדי להראות שצה"ל הוא השוורצנגר של השכונה. או במילים אחרות: ברק חושב שהיינו צריכים לשבת בשקט.
מלשכתו של ברק נמסרה הכחשה גורפת לדברים המיוחסים בטור זה לראש הממשלה לשעבר. עוד נמסר כי ברק הבהיר בפומבי את עמדתו התומכת בפעולה נחרצת וחריפה בנסיבות שנוצרו, מהיום הראשון בראיונות בטלוויזיה ובשיחות עם ראש הממשלה ונושאי תפקידים רלוונטים אחרים. כמו כן אמרו כי "כמי שבילה את חייו במערכות המבצעיות, המודיעיניות והמדיניות של ישראל יש לברק גם הערות שאת חלקן הוא חולק עם הנוגעים בדבר, תוך כדי התרחשות, על פי שיפוטו".
השר רמון ומיסטר צ'ארמר
פתיחת החקירה נגד השר חיים רמון היכתה בתדהמה לא מעט אנשים. אחד מהם היה ראש הממשלה, שממש "התבאס", כדברי אחד מאנשיו, לאחר שעודכן על פרטי המקרה. אולמרט מחבב את רמון, שומר אותו קרוב אליו, סומך עליו. "ראש הממשלה מקווה לטוב", אומרים גורמים מקורבים לאולמרט. עם זאת, אולמרט נזהר. בלשכתו אומרים שהוא לא דיבר עם שר המשפטים על המקרה, לא התקשר לחזק את ידיו. הוא מחכה להתפתחויות. מקווה לטוב.
במערכת הפוליטית מהמרים בימים האחרונים נגד ובעד רמון. בינתיים, הדעה הרווחת היא שהפרשיה הזאת היא סערה בכוס מים, סיפור שנופח מעבר למידה, אי הבנה מצערת. מקורביו אומרים כי מי שמכיר את אופיו, מקבל את הפלירטוטים הקטנים שלו בחיבה. למה? כי ככה זה עם חיים. הוא צ'ארמר בלתי נלאה.
כדאי לשים לב....
...לאבישי ברוורמן. השבוע שיגר ברוורמן מכתב ליו"ר סיעת העבודה, ח"כ אפרים סנה, בדרישה לכנס את הסיעה כדי לדון בהסדרים המדיניים והביטחוניים בלבנון ביום שהלחימה תפסק. בסביבתו של ברוורמן אומרים כי המהלך נועד למצב את הפרופסור כמדינאי ובעל עמדות ביטחוניות ומדיניות, וגם כדי לטלטל קצת את עמיר פרץ, המנהיג שנקודת התורפה שלו היא התחום המדיני. מי אמר שאין פוליטיקה בזמן מלחמה?
לפנייה לכתב/ת 
